3. מגמת הדיפרנציאציה

​

סוגיה נוספת שעמדה במחלוקת בין השופט עמית והשופט גרוסקופף היא החשש (שעמד גם בלב טיעוניהן של חברות הביטוח ושל היועץ המשפטי לממשלה בבקשתם לדיון הנוסף) מפני פגיעה במגמת הדיפרנציאציה המאפיינת בשנים האחרונות את שוק ביטוחי הרכב. למגמת הדיפרנציאציה שני ממדים. הממד הראשון – ממד הברירה השלילית – עוסק בתמחור אישי שלפיו המבוטח משלם פרמיה המבוססת על הסיכון המסוים שלו.[86] הממד השני עוסק בהכוונת התנהגות המותאמת למבוטח באופן אישי – ממד הסיכון המוסרי.[87]

​

באשר לממד הראשון, התמחור האישי, חששו של השופט עמית מפני פריצת המסגרת החוזית בין הצדדים אינה מבוססת כולה רק על הרצון להגן על האוטונומיה שלהם להחליט כיצד לעצב את יחסיהם, אלא גם על ההנחה שמסגרת זו מאפשרת קביעת חוזי ביטוח מותאמים אישית, וממילא גם יעילים יותר.[88] אלא שחשש מסוים לפגיעה במגמת הדיפרנציאציה, ככל שהוא אכן קיים, נכון היה בוודאי גם עבור פסק דין סלוצקי – שכזכור החיל את גישת הכיסוי היחסי גם במקרה שבו לא הופעל אמצעי להקלת סיכון, ושעליו הרי ביססו השופטים ברק-ארז וגרוסקופף את חוות דעתם בפיקאלי. נשאלת השאלה, האם בעקבות פסק דין פיקאלי אכן קיימת הסתברות משמעותית יותר לפגיעה במגמת הדיפרנציאציה מאשר ההסתברות שנוצרה בעקבות פסק דין סלוצקי? ייתכן שהתשובה לכך היא חיובית, וככל שזה המצב – הרי שאפשר שיהיה בכך כדי להבחין לעניין זה בין הלכת סלוצקי לפרשת פיקאלי.

​

נסביר: כפי שהיטיב לתאר זאת השופט גרוסקופף, ככל שהדבר נוגע להפעלתם של אמצעי מיגון – הרי שיש רק שתי אפשרויות: ייתכן שהאמצעי הופעל בשעת מקרה הביטוח וייתכן שלא.[89] אף על פי שפסק דין סלוצקי אכן הרחיב את קשת המקרים שהמבטחת תהיה חייבת בהם בתגמולים, העובדה שיש רק שתי אפשרויות לעניין הפעלתו של אמצעי מיגון מצמצמת מאוד את אי-הוודאות שהמבטחות נאלצות להתמודד איתה: אם יופעל האמצעי, תיאלצנה לשלם תגמולים מלאים; אם לא יופעל, תיאלצנה לשלם תגמולים יחסיים. מכיוון שהמבטחת חשופה אקס אנטה רק לשני מצבי עולם שלבחירה ביניהם היא באופן עקרוני אדישה, הרי שהחשש לפגיעה בנכונותה למכור חוזי ביטוח בהתאמה אישית למבוטחים שיתחייבו להפעיל אמצעי מיגון אינו גדול.

​

אלא שבפיקאלי ההסכמה החוזית אינה נוגעת לאמצעי מיגון כזה או אחר, אלא למיהות המבוטח, ועל כן כלל לא בטוח שניתן לגזור ממנה גזרה שווה.[90] הסכמות הנוגעות למיהות המבוטח, מטבען, יכולות לכלול בתוכן מרכיבים רבים הנתונים כולם להתאמה אישית למידותיו של המבוטח. מרכיבים אלו כוללים את היסטוריית התאונות של המבוטח, ניסיונו על הכביש, וכמובן – גם את גילו. אכן, בשוק ביטוח משוכלל, לא מן הנמנע שחברות הביטוח תייצרנה דיפרנציאציה משמעותית במחיר הפוליסה אף יותר מבהווה ביחס לכל אחד מהמרכיבים האלו. כך למשל, נניח שחברות הביטוח מתכננות להציע בעתיד פוליסה דיפרנציאלית שעלותה תחושב בין היתר תוך שקלול עשור חייו של המבוטח (לדוגמה, מבוטח בגילים 20–29 ישלם סכום אחר ממבוטח בגילים 30–39 וכן הלאה); מכיוון שחברת הביטוח אינה יודעת מראש מה יהיה גילו של הנהג שינהג ברכב בניגוד להוראות הפוליסה, הרי שישנה שונות רבה באשר למידת הכיסוי היחסי שתיאלצנה לשלם. אם סברה זו נכונה, ובעתיד תמשיך ותגדל מגמת הדיפרנציאציה, פסק דין פיקאלי אכן יפגע בנכונות חברות הביטוח לייצר חוזי ביטוח המתומחרים בהתאמה אישית, שהרי אי-הוודאות שאיתה תיאלצנה להתמודד אקס אנטה בדבר הכיסוי היחסי שבו תחויבנה כלפי המבוטח שיפר את חובותיו תהיה גדולה מאוד. מכאן שככל שתתקבל הלכת פיקאלי, ייתכן שזו תפגע בתמריצי המבטחת ליצירת מערך תמחור דיפרנציאלי שכזה, שכן המבטחת יודעת שאם המבוטח יפר את חובותיו וברכב ינהג אדם אחר מזה שלמידותיו נתפרה הפוליסה היא תהיה חשופה לאופציות רבות של תשלום יחסי. מן העבר השני, חשוב לסייג ולומר שאין לאפשר לחברות הביטוח לדחות כל פסיקה פרו-צרכנית בטווח הקצר באמתלה של פגיעה במגמת הדיפרנציאציה ובצרכנים בטווח הארוך; אכן, כדי שחברות הביטוח תוכלנה להישמע בטענה שלפיה תיתכן פגיעה בדיפרנציאציה – עליהן להראות, באמצעות ראיות משכנעות, שהכרעה לכאן או לכאן תמנע מהן למכור מוצרים כדאיים כלכלית. קשה לומר האם הטענות שהוצגו בפסק דין פיקאלי עמדו ברף הראייתי הזה,[91] אך לכל הפחות יש לקחת בחשבון במסגרת ההכרעה את החשש המשותף לחברות הביטוח וליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה. אם אכן ישתכנע בית המשפט שקיימת אפשרות לפגיעה במגמת הדיפרנציאציה, הרי שזו סיבה טובה להטיל ספק בדבר התחולה "הנקייה" של הלכת סלוצקי בעניין פיקאלי.

​

הממד השני של מגמת הדיפרנציאציה – הכוונת התנהגותו של המבוטח המסוים – חושף את עמדתו של השופט גרוסקופף לביקורת נוספת (מלבד זו שהובעה בתת-הפרק הקודם): אפילו במקרים שבהם מתקיימת הנחת התחליפיות המושלמת (וכפי שכבר נטען, לרוב לא זה יהיה המצב), גישתו של השופט גרוסקופף עלולה לפגוע בפוטנציאל של חברות הביטוח לשמש כרגולטור פרטי אשר יכווין את המבוטחים להתנהגות יעילה. כפי שנטען פעמים רבות בספרות, לחברות ביטוח יש יכולת לתמרץ את מבוטחיהן להתנהגות יעילה שתסייע להקטין את הסכום הכולל של הנזקים שהמבוטחים יגרמו להם ואת אמצעי הזהירות שינקטו המבוטחים במטרה להימנע מנזקים אלו.[92] למשל, דרך מתן הטבות למבוטחים שינקטו אמצעי זהירות יכולות חברות הביטוח לתמרץ את המבוטחים להתנהל בצורה יעילה. זהו תפקיד ייחודי וחשוב שחברות ביטוח יכולות לשרת בעולם: למבוטחים אין המומחיות והגישה להעריך מה תוחלת הנזק הנשקפת מהם בכל רגע נתון, וכיצד ובאיזו עלות ניתן לצמצם תוחלת נזק זו. חברות הביטוח, מן העבר השני, נהנות ממומחיות שכזו המאפשרת להן ליצור מערך שיקולים יעיל למבוטחיהן. אלא שכדי שחברות הביטוח תוכלנה לממש בפועל מומחיות זו, וממילא גם להגדיל באמצעותה את רווחת מבוטחיהן, נדרש שתכרנה את פרופיל מבוטחיהן בפועל, ולעיתים אף בזמן אמת. בהעדר הכרה במאפייניו של כל מבוטח ובתוחלת הנזק הנגזרת ממאפיינים אלו לא תוכלנה חברות הביטוח לספק למבוטח תמריצים לנקוט אמצעי זהירות יעילים.

​

אם נשוב לדוגמת האב והבת, ניווכח לראות כיצד יכולה להיראות פגיעה שכזו בפוטנציאל המבטחת לשמש כרגולטור פרטי: ייתכן בהחלט שיעיל שהמבטחת תתמרץ את הבת שלא לנהוג בלילה כדי להקטין את סיכונה, אך לא יעיל שהמבטחת תתמרץ את האב לעשות זאת. אם המבטחת לא תדע מי המבוטח בפועל שבסיכוניו היא נושאת (בין אם באופן מלא ובין אם באופן חלקי) היא לא תוכל לספק לו את התמריצים לפעול בצורה יעילה. אם כן, קבלת גישתו של השופט גרוסקופף טומנת בחובה גם את הפוטנציאל השלילי של פגיעה ביכולתן של חברות הביטוח לתמרץ את מבוטחיהן להתנהגות יעילה.[93]

​

4. גבולות הגזרה של גישת הכיסוי היחסי – בחזרה לפרשנות לשונית

​

מוקדם יותר בפרק עסקנו בהרחבה בעניין כוונת המרמה, והגענו לכלל מסקנה שעמדתה של השופטת ברק-ארז בסוגיה זו עדיפה על זו של השופט גרוסקופף המתבססת על הנחות מוקשות ומתעלמת מהחשיבות שבהתאמת המוצר הביטוחי למבוטח. עם זאת, חשוב לשים לב שהשופט גרוסקופף נותן בפסק דינו מענה לסוגיה חשובה שאינה זוכה לדעתנו למשקל מספיק בעמדתה של השופטת ברק-ארז, ושבלעדיה פסק דין פיקאלי אינו יכול להיות שלם: השופט גרוסקופף מבהיר את גבולות הגזרה של המצבים שבהם יוכל המבוטח לוותר כליל על התגמולים, כלומר את גבולות הגזרה של גישת הכיסוי היחסי.[94] בהקשר של ביטוח הרכוש לרכב שבו עוסק פסק דין פיקאלי השופט גרוסקופף מבהיר שהמבוטח יוכל לוותר כליל על תגמולים רק בהקשר של אחד הסיכונים המנויים בסעיף 1 לפוליסה התקנית (כגון אש, התנגשות, גנבה וכדומה).[95]

​

הכרעה זו משרטטת קו גבול ברור לגישת הכיסוי היחסי, לפחות ככל שהיא חלה על ביטוחי רכוש לרכב: מחד גיסא, המבוטח אינו יכול לדרוש תגמולים כלשהם, גם לא יחסיים, כאשר הסיכון שהתממש אינו מנוי עם הסיכונים המכוסים בפוליסה שרכש, ומאידך גיסא הוא רשאי לוותר כליל על כיסוי במעמד כריתת חוזה הביטוח רק עבור הסיכונים המנויים בסעיף 1 לפוליסה התקנית. בכך מלכתחילה נמנעת מחד גיסא האפשרות שגישת הכיסוי היחסי תורחב לסיכונים שונים בתכלית מאלו המוסכמים בפוליסה, ומאידך גיסא נמנע מהמבוטח (לכל הפחות כאשר עסקינן בפוליסה תקנית לרכב) לוותר כליל על כיסוי בנסיבות אחרות מאלו המנויות בסעיף 1 לפוליסה התקנית (כגון כאלו הקשורות בגיל הנהג). כך, אם המבוטח החליט לוותר במעמד כריתת החוזה על כיסוי לנזק שנגרם כתוצאה מהסיכון שב"שטפון, סערה, שלג, ברד, התפרצות הר געש" – שהם מהסיכונים המנויים בסעיף 1 לתוספת לפוליסה התקנית – הרי שהוא לא יוכל לזכות כלל בתגמולים אם יתקיים נזק זה. לשון אחר, אותו מבוטח לא יוכל להיבנות מטענה שהוא זכאי לתגמולים יחסיים עבור סיכונים אלו, שכן הוא היה רשאי לוותר עליהם, ובפועל הוא אכן ויתר עליהם כליל.

​

השופט גרוסקופף משרטט אפוא שני קווי גבול לגישת הכיסוי היחסי: ראשית, קו גבול "פנימי" המעוצב על ידי תנאי הפוליסה הקונקרטית (ואם רלוונטי – תנאי הפוליסה התקנית[96]). תנאים אלו הם שיגדירו מלכתחילה את הנסיבות שבהן יוכל המבוטח לטעון לתגמולים, או שהמבטחת תוכל לטעון שהוא ויתר עליהם בשל חובה חוזית מפורשת. רק אם התממש אחד הסיכונים שהוגדרו בפוליסה נעבור אל קו הגבול ה"חיצוני" של גישת הכיסוי היחסי, ונבחן האם הפרת המבוטח את חובותיו החוזיות נעשתה בכוונת מרמה. קו הגבול ה"חיצוני" מעוגן בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, והוא משותף לכל חוזי הביטוח שעליהם חל הסעיף.[97] להבדיל מהשופט גרוסקופף, השופטת ברק-ארז מציבה בפסק דינה קו גבול חיצוני בלבד לגישת הכיסוי היחסי: השופטת ברק-ארז תוחמת את גישת הכיסוי היחסי בסעיף 18 לחוק ובשאלה האם המבוטח פעל בכוונת מרמה בהפרת תנאי הפוליסה.[98] אומנם השופטת ברק-ארז מציינת שהכיסוי המוצע במסגרת הפוליסה מוגבל לסיכון מסוים (בענייננו – תאונות דרכים),[99] אך בניגוד לשופט גרוסקופף אין היא מבהירה בצורה קונקרטית וברורה (כמצוות סעיף 1 לתוספת) מהם הסיכונים שעליהם חל הכיסוי הביטוחי, ואשר רק עליהם (במקום שמדובר בפוליסה התקנית לרכב) ניתן לוותר כליל.

​

עמדתו של השופט גרוסקופף באשר לתחימת הגבולות של גישת הכיסוי היחסי רצויה היא: עמדה זו מונעת מצב שבו הלכת פיקאלי תוליד את תרחישי הקצה שעליהם עמדו השופטים עמית וברק-ארז.[100] אכן, מבוטח שרכש ביטוח למקרה של רעידת אדמה לא יוכל ליהנות מכיסוי יחסי לנזקי שרפה, לא רק נוכח השיקולים הנורמטיביים שעליהם עמדנו בתת-הפרק הקודם אלא גם כהכרעה דוקטרינרית המבוססת על לשון החוזה. אומנם גם השופטת ברק-ארז לא הייתה מעניקה למבוטח כיסוי בנסיבות אלו,[101] אך עמדתו של השופט גרוסקופף עדיפה ככזו המציעה לנו מבחן משפטי ברור וקל ליישום שבאמצעותו ניתן לדעת מהם הסיכונים המכוסים בפוליסה כברירת המחדל, ואשר רק עליהם (לפחות בכל הנוגע לפוליסה התקנית לרכב) המבוטחים רשאים לוותר. ודוק, עמדת השופט גרוסקופף משמרת מחד גיסא את המסגרת ההסכמית שהתוו הצדדים ואת חופש החוזים שלהם, שעליהם ביקש השופט עמית להגן בחלקים נרחבים מפסק דינו, ומאידך גיסא משמרת גם את התכלית הצרכנית של החוק ותקנותיו בכך שהיא מאפשרת למבוטח לוותר ויתור מוחלט רק בנוגע להיקף רשימת הסיכונים המנויה בפוליסה התקנית. מכיוון שגיל הנהג, בשונה למשל מהתפרצות הר געש, אינו מנוי ברשימת הסיכונים המכוסים בפוליסה התקנית – ואשר על הכיסוי עבורם ניתן כאמור לוותר כליל – הרי שמדובר בתניה חוזית שנועדה לצמצם את הכיסוי, ואשר על הפרתה יש להחיל את גישת הכיסוי היחסי.

​

5. סיכום הדיון בפיקאלי

​

אם כן, מה ההלכה שראוי שתצא מפסק דין פיקאלי? לדעתנו ניתן לשלב את המעלות שבעמדותיהם של השופטים גרוסקופף וברק-ארז לכדי פסיקה לכידה ושלמה הקובעת כך: ראשית, מבוטח יוכל לזכות לתגמולים (מלאים או יחסיים) רק אם התקיים אחד מהסיכונים המנויים בפוליסה שכרת עם המבטחת (ואם מדובר בפוליסה תקנית אז כל עוד לא ויתר על הסיכונים המנויים בה); התממש אחד הסיכונים המנויים בפוליסה יזכה המבוטח לתגמולים מלאים, אלא אם הפר איזו חובה מחובותיו החוזיות, שאז יזכה בתגמולים יחסיים, ובלבד שהפרת החובה החוזית לא נעשתה בכוונת מרמה, לפי הפרשנות שהתוותה למונח השופטת ברק-ארז, שאז הוא לא יהיה זכאי לתגמולים כלל.

 

ג. השלכת ההפרה של חובות המבוטח בביטוח חובה עליו ועל צד ג' הניזוק מהתנהגותו

 

לפני סיום המאמר, נרצה להקדיש מילים אחדות לסוגיית ההפרה של חובות המבוטח בביטוחי חובה. הדיון בביטוחי החובה מעניין כיוון שאופייה הסוציאלי של פוליסה זו מעורר ביתר שאת את הדילמה השיפוטית שראינו בפרק הראשון בין הרצון להרתיע מבוטחים מלהפר את חובתם אל מול החשש מפגיעה קיצונית במבוטח, ובעיקר בניזוקים ממנו. בפרק זה נדון בסוגיות אלו בקצירת האומר.

​

 

1. הפרת חובה טרום-חוזית

​

זכאות צד א'

 

בג"צ באסטאקאר[102] הוא פסק הדין העדכני העיקרי אשר עוסק בחובת הגילוי הטרום-חוזית של המבוטח בביטוח חובה ובהשלכות אי-העמידה בה. פסק הדין עסק בעתירה בעניין סעיף 9 לתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי). התוספת הראשונה לתקנות מהווה פוליסה תקנית לעניין ביטוחי החובה לרכב, והיא מחייבת את כלל חברות הביטוח. סעיף 9 לפוליסה התקנית קובע הסדרים למצבים של הפרת חובות הגילוי של המבוטח בביטוח חובה (בדומה למצבים שעליהם חולשים סעיפים 6–8 בחוק חוזה ביטוח). ספציפית, אם ענה המבוטח בביטוח חובה תשובה כוזבת שהובילה לכך שהמבטחת תסכים לבטחו, או לחילופין תסכים להוזלת עלות הפוליסה, רשאית המבטחת לתבוע או לקזז פיצוי מוסכם (עד סך של 10,000 ₪) מתגמולי הפיצויים המגיעים למבוטח עבור נזקי גופו. את הפיצוי המוסכם המבטחת יכולה לתבוע מהמבוטח לאחר ששילמה את תגמולי הביטוח לו וליתר הנפגעים (וגם עבורם סך הפיצוי המוסכם אשר לו זכאית המבטחת מהמבוטח לא יעלה על 10,000 ₪ נוספים).[103]

​

בבג"צ באסטאקאר דחה השופט עמית את עמדת העותרים שלפיה הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ופקודת ביטוח רכב מחייבות את המבטחת לשלם למבוטח פיצוי מלא בכל מקרה של תאונת דרכים. השופט עמית הסביר בפסק הדין שעל אף אופיו הסוציאלי של ביטוח החובה והמקום הייחודי שהעניק לו המחוקק בהסדרי הביטוח, ביטוח החובה עדיין מבוסס על היחסים החוזיים שבין מבוטח למבטחת.[104] מסקנה זו, כמו גם סעיפים 40 ו-73 לחוק חוזה הביטוח אשר מחילים את הוראות החוק באופן שיורי על ביטוחי החובה, הביאו את השופט עמית לעמדה שסעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח תקפים גם לגבי ביטוחי החובה. לפי השופט עמית, תכלית הסעיפים הללו – לתמרץ מבוטחים לספק למבטחות תשובות מלאות וכנות אשר תאפשרנה להן להעריך את מידת סיכונם של המבוטחים בפועל – תקפה גם ביחס לביטוחי החובה.[105] אלא שבכך מתחדדת חשיבותו של ס' 9 לפוליסה התקנית במערך הייחודי של ביטוחי החובה: הסעיף מהווה את נקודת האיזון שבין התכלית החוזית-הרתעתית של סעיפי הגילוי הטרום-חוזי לבין האופי הסוציאלי של ביטוח החובה; תפקידו הדוקטרינרי של סעיף 9, מסביר השופט עמית, הוא בצמצום הסנקציה הנתונה למבטחת מכוח סעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח לכדי הפיצוי המוסכם המזערי אשר נקבע בו. בכך שס' 9 אינו שולל את תגמולי הביטוח אלא רק משית על המבוטח סנקציה כספית מצומצמת וקבועה מראש, הוא טומן בחובו את הפוטנציאל להרתיע מבוטחים אקס אנטה מלמסור למבטחות תשובות כוזבות – ובמקביל נמנע מלהעמידם אקס פוסט אל מול שוקת שבורה במידה שהפרו את חובתם, באופן שאינו הולם את התכלית הסוציאלית של ביטוח החובה.[106]

 

זכאות צד ג'

 

סעיף 9 קובע סנקציה כנגד המבוטח עצמו, אך לא כנגד צד ג' אשר ניזוק מהתנהגות המבוטח בתאונה. ההסדר בסעיף קובע שלאחר שהמבטחת פיצתה את צד ג', היא יכולה לחזור למבוטח ולדרוש ממנו 2,500 ש"ח כפיצוי מוסכם עבור כל ניזוק אחר, כל עוד סכום זה אינו עולה על מחצית הסכום שפיצתה בו את צד ג'. במידה שיש כמה נפגעים נוספים, אזי סך הפיצוי שהמבטחת יכולה לתבוע בגינו את המבוטח שהפר את חובתו בשלב הטרום-חוזי אינו יכול לעלות על 10,000 ש"ח עבור כל הניזוקים גם יחד שנדרשה לפצות עקב מקרה הביטוח.[107]

​

2.  הפרת החובה בשלב החוזי (אך טרם קרות מקרה הביטוח)

​

זכאות צד א'

 

השאלה בדבר ההשלכות של הפרת חובה בידי המבוטח בביטוחי חובה מעלה שאלה מקדימה, והיא האם אופיים המוחלט של ביטוחי החובה מאפשר למבטחת לקבוע תנאים מגבילים שאי-עמידה בהם מצד המבוטח תאפשר לה להימנע מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח אשר נפגע בתאונה.[108] כפי שנקבע בבג"צ באסטאקאר המוזכר לעיל, בית המשפט העליון הבהיר שעל אף אופיו הייחודי, ביטוח החובה עדיין מבוסס על יחסים חוזיים בין מבטחת למבוטח. אף על פי שהמחוקק מגביל את יכולתן של חברות הביטוח להגביל את הכיסוי הביטוחי בביטוח החובה, הוא עדיין מאפשר למבוטח ולמבטחת להתנות במידת-מה על היקפו.

​

פס"ד דולב[109] משנת 2007 הוא פסק דין מרכזי הנוגע להגבלות שהוטלו על זכאותו של המבוטח בביטוח חובה. פסק הדין מאשרר גם הוא את יכולתה החוזית של המבטחת להגביל את הכיסוי הביטוחי בפוליסה, אך בה בעת הוא קובע כללים נוקשים ומצמצמים בפרשנות תניות אלו במטרה מוצהרת להיטיב עם מבוטחים. פסק הדין קבע שעל תניות המגבילות את הכיסוי הביטוחי להיות מפורשות ועל המבטחים להביאן לידיעת המבוטחים.[110] בנוסף, התניות יפורשו באופן מצמצם ולטובת המבוטח, כפי שנגזר מיחסי הכוחות שבין המבטחת למבוטח ומאופיו הייחודי של ביטוח החובה.[111]

 

זכאות צד ג'

 

אף על פי שלמבטחת יש אפשרות להגביל את הכיסוי של ביטוח החובה, סעיפים 14–15 לפקודת ביטוח רכב מנועי קובעים שלרבות ממגבלות אלו לא יהיה תוקף ביחס לצד ג' הניזוק מהתנהגות הנהג. אף אם יתברר שהפוליסה של המבוטח בביטוח חובה לא כיסתה את חבותו של הנהג-המבוטח (ועל כן אין המבטחת חייבת בתגמולים), סעיף 12(א)(2) לפלת"ד קובע את זכאותו של צד ג' אשר ניזוק כתוצאה מנהיגת המבוטח לזכות בפיצויים מ"קרנית".

​

3. הפרת חובה לאחר קרות מקרה הביטוח

​

זכאות צד א'

 

בפס"ד באסטאקאר הנזכר לעיל, השופט עמית הזהיר מפני החלת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בביטוחי החובה, אך השאיר את שאלת תחולתו בצריך עיון.[112] השופט עמית הביע עמדה שלפיה ייתכן שהפטור המוענק למבטחת במקרים שבהם הפר המבוטח את החובות שהיה חייב בהן לאחר קרות האירוע הביטוחי בכוונת מרמה מנוגד לתכלית הסוציאלית של ביטוח החובה (וזאת אף על פי שסעיף 25 נועד להגשים את אותה התכלית ההרתעתית שעומדת בבסיס סעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח, אשר אותם דווקא החיל השופט עמית, כפי שראינו, על תביעות המוגשות מכוח הפלת"ד). בפלונית נ' איילון בע"מ,[113] אשר נפסק בבית המשפט המחוזי בתל אביב לאחר פסק דין באסטאקאר, הביע השופט ברנר את העמדה שאופיו הסוציאלי של ביטוח החובה מחריג את תחולת סעיף 25 מתביעות שהוגשו מכוח הפלת"ד.[114] השופט ורדי, שישב גם הוא במותב, ביקש שלא להכריע בשאלת התחולה הכללית של סעיף 25 בתביעות שהוגשו מכוח הפלת"ד.[115]

 

זכאות צד ג'

 

בפס"ד פלונית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, המוזכר לעיל, קבע שופט הרוב ש"אין תחולה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד, בוודאי לא כאשר התובע הוא צד שלישי ולא הנהג המבוטח". לעמדה זו הצטרף גם השופט ורדי, שגרס ש"משמדובר בתובע שהינו צד שלישי שאינו המבוטח, לא חל סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח".

​

4. סיכום –  השלכות ההפרה של חובות המבוטח בביטוח חובה עליו ועל צד ג' הניזוק מהתנהגותו

כל האמור בסעיפים הקודמים מסוכם בטבלה 2 להלן:

​

טבלה 2: הדין הנוהג לעניין השלכת ההפרות של חובות המבוטח בביטוח חובה עליו ועל צד ג' הניזוק מהתנהגותו

​

​

​

​

 

 

 

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

סיכום

 

דיני הביטוח עברו שינויים גדולים בשנים האחרונות ככל שהדבר נוגע להשלכות ההפרה של חובות המבוטח על זכאותו לתגמולי ביטוח, כמו גם על זכאותו של צד ג' הניזוק מהתנהגותו. מאמר זה ביקש להגשים שתי מטרות: ראשית, לייצר סדר אנליטי בפסיקת בית המשפט העליון ולחבר בין ההלכות השונות שיצאו על ידיו לכדי תמונת מצב לכידה וברורה של הדין הקיים היום. הצורך בהצגה מסודרת של הדין הקיים כפי שהוא התעצב מכוח פסיקותיו העדכניות של בית המשפט העליון חשובה במיוחד נוכח העובדה שבית המשפט העליון עצמו לא ביסס פסיקות אלו זו על זו ולא הבהיר באופן מפורש כיצד הן מתחברות זו עם זו. המטרה השנייה שנועד המאמר להגשים היא למפות את מוקדי הוויכוח שנתגלעו בפסקי הדין של בית המשפט העליון ולהציג את עמדתנו ביחס לכל אחד מהם, בייחוד בכל הנוגע לפס"ד פיקאלי, שעמד במועד כתיבת המאמר בפני דיון נוסף.

​

לגבי המטרה הראשונה – כפי שראינו, אף על פי שבביטוחי החובה קשת המקרים שבהם תישלל ממבוטח או מניזוק צד ג' זכאות לתגמולים מצומצמת מאשר בביטוחי הרכוש – השינויים בפסיקה הישראלית הביאו לכך שגם בביטוחי הרכוש לא בנקל יישללו ממבוטח תגמוליו: פס"ד פוליקוב קבע שגם התרשלות חמורה מצד המבוטח לא תפטור את המבטחת מחובתה, כל עוד פטור שכזה לא נקבע בפוליסה; בחינת פסיקה זו יחד עם פס"ד פיקאלי, המבוסס על פס"ד סלוצקי שקדם לו, מגלה שנוצר "מדרג הפרות" בדיני הביטוח הישראליים – לפחות ככל שמדובר בחובות שהמבוטח מפר בשלב החוזי:[118] ללא תניה חוזית גם התרשלות רבתי לא תשלול תגמולים; הפרה של חובה חוזית בהתרשלות "רגילה" תזכה את המבוטח בתגמולים יחסיים; הפרה של החובה החוזית בהתרשלות רבתי (בתוספת "יסוד נפשי" של פזיזות או העדר אכפתיות) או הפרה כזו בכוונת מרמה תזכה את המבטחת בפטור מלא. על אף היחס המקל שהציגה הפסיקה בשנים האחרונות להפרת חובות מצד המבוטח בביטוח רכוש, פס"ד פרץ מעיד על הפערים שקיימים בכל זאת בין ביטוח זה לבין ביטוח החובה. מפערים אלו נובעת בין היתר יכולתה של המבטחת בביטוח רכוש להתנער כליל מתגמוליה – הן למבוטח והן לניזוק תם הלב – כאשר המבוטח פעל בכוונת מרמה.

​

באשר למטרה השנייה, הרי שבכל הנוגע לפיקאלי, לדעתנו, לאחר ששקלנו את מכלול הנימוקים שפורטו לעיל, ראוי לפרש את החוק כך שהמבוטח יוכל לוותר כליל רק על כיסוי לסיכונים המנויים בסעיף 1 לפוליסה התקנית (כגישת השופט גרוסקופף). במידה שהמבוטח לא ויתר על כיסוי עבורם והתממש אחד הסיכונים הללו יזכה המבוטח לתגמולים מלאים, אלא אם הפר איזו חובה מחובותיו החוזיות, שאז יזכה בתגמולים יחסיים, ובלבד שהפרת החובה החוזית לא נעשתה בכוונת מרמה, לפי הפרשנות שהתוותה למונח זה השופטת ברק-ארז, שאז הוא לא יהיה זכאי לתגמולים כלל.

​

באשר לשיקולי מדיניות, הבעיה המרכזית בגישת ברק-ארז (שאליה הצטרף גם עמית) היא אולי שאין היא נותנת מענה הולם לחשש כי הערכאות הדיוניות תוצפנה בתיקים שבהם המבטחת טוענת למרמה של המבוטח (והרי זו בערך הטענה המרכזית שהלכת פיקאלי מותירה לה). כך, למשל, המבטחת יכולה לחלוק על טענת המבוטח כי הפרת החוזה הייתה מתוך פיזור דעת רגעי וכי אותו נהג צעיר שהיה מעורב בתאונה לא נהג לנסוע ברכב כדבר שבשגרה.[119] בעיה זו אינה מתעוררת תחת גישתו של השופט גרוסקופף, האדישה לשאלה האם הנהג הצעיר נהג לנסוע ברכב כדבר שבשגרה. מאידך גיסא, הבעיה בגישת השופט גרוסקופף – בין היתר – היא שהיא מסתמכת על ההנחות שהנסועה קבועה, או שאף אם אינה קבועה אין היא מתומחרת על ידי חברות הביטוח, הנחות שקשה לקבלן.

​

עניין אחר הוא כי מן הבחינה הנורמטיבית גישתו של השופט עמית נותנת משקל רב למוסכם בחוזה, ובמשתמע מביעה אמון בשוק ובמאסדר המפקח עליו. לעומתה, גישתם של השופטים ברק-ארז וגרוסקופף, אשר מספקת לצרכנים ביטוח שהם לא ביקשו לרכוש מתוך כוונה להגן עליהם מפני פיזור דעתם או רשלנותם, מביעה חוסר שביעות רצון, לפחות במשתמע, משיווי המשקל שאליו הגיע שוק הביטוח המפוקח על ידי המאסדר.

​

אך במקום שלשון החוק סובלת יותר מפירוש סביר אחד ועל בתי המשפט להפעיל שיקולי מדיניות – האם אין מקום שאחד משיקולי המדיניות יהיה שיש מצבים שבהם עדיף שבתי המשפט ישאירו לשוק ולמאסדר לקבוע מהם הכיסויים הרצויים, ויתערבו רק במקרים שבהם ברור להם שמתקיים כשל שוק או כשל אסדרתי? כך למשל בענייננו, נשאלת השאלה מדוע לא הציע השוק עצמו כיסוי חלקי לנהג צעיר, וכן מדוע לא אכף המאסדר כיסוי כזה על חברות הביטוח? אומנם ייתכנו מקרים שבהם בית המשפט יאפשר, בדרך של פרשנות, פתרונות חכמים שהשוק והמאסדר לא שקלו, או שקלו ודחו בשל כשלי שוק שונים ושבי רגולטורי (בהתאמה) שמנע מהם לקבלם. אך עם זאת, דומה שכאשר לשון החוק עמומה וסובלת יותר מפירוש סביר אחד ראוי שבית המשפט, במסגרת שקילת שיקולי המדיניות, יתערב בעמדת המאסדר אם וכאשר קמות הנסיבות הדורשות את פיקוחו היעיל על הרשות המׅנהלית. למשל, כאשר קיים חשש למידת עצמאותה של הרשות; כאשר קיים חשש שהליך האסדרה של המאסדר לא היה יסודי דיו; וכאשר מדובר בפרשנות חקיקה ראשית או כל הוראה נורמטיבית הנוגעת בזכויות אדם (שאז הדבר נופל בבירור בתחום מומחיותו של בית המשפט) – ראוי שבית המשפט יתערב בשיקול הרשות. אכן, שאלת יחסי הכוחות בין בית המשפט והמאסדר בבואם לפרש את הדין היא שאלה שעומדת במרכז הליך דיון נוסף אחר שעומד בפני הכרעה קרובה, זה שבפרשת זליגמן, ועליה אחד מאיתנו דן בנפרד.[120]

​

​

​

__________________________________________________________________

* פרופסור מן המניין וסטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בהתאמה. אנו מודים לירון גולן ומשה להב על הערותיהם על המאמר.

[1] שחר ולר אופקים חדשים במשפט – חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח כג (תשס"ב) (להלן: ולר).

[2] חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ( להלן: חוק חוזה הביטוח).

[3] סעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח.

[4] ע"א 95/1809 הלמן נ' לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77 ,פס' 7 ( 1996 ) (להלן: עניין הלמן).

[5] רע"א 17/9849 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2019.06.04) (להלן: עניין פיקאלי); רע"א 18/2843 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליקוב (פורסם בנבו, 2018.10.15) (להלן: עניין פוליקוב); רע"א 18/1219 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2018.06.18) (להלן: עניין פרץ) .

[6] ראו למשל יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 7–17 ( מהדורה רביעית, 2013).

[7] באשר לצורך להגן על המבוטח -הצרכן, ראו למשל ע"א 89/391 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מז (1) 837 ,855 (1993). באשר לצורך להגן על צדדים שלישיים, ראו רע"א 91/5912 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מצליח, פ"ד מט (3) 265 ,269-270 (1995).

[8] ע"א 89/282 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2)339 ,350 (1992), וכן ראו ירון אליאס דיני ביטוח 361 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס).

[9] שם, בעמ' 365–371.

[10] עניין הלמן, לעיל ה"ש 4 ,פס' 6 לפסק דינו של השופט טירקל.

[11] ע"א 03/1064 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון פיאמנטה, פ"ד ס (4) 375 ,פס' 19 – 21 לפסק דינה של השופטת ארבל (2006) (להלן: עניין אליהו).

[12] לעניין יחסי הגומלין בין תת-הסעיפים ראו שם, בפס' 14 לפסק דינה של השופטת ארבל.

[13] שם, בפס' 13.

[14] ראו אליאס, לעיל ה"ש 8 ,בעמ' 414–416.

[15] שם, בעמ' 863–864.

[16] רע"א 10/3260 לוידס נ' סלוצקי (פורסם בנבו, 2013.09.15) (להלן: עניין סלוצקי).

[17] שם, בפס' 21 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.

[18] שם, בפס' 39.

[19] עניין פיקאלי, לעיל ה"ש 5 ,ב פס' 1–2 לפסק דינו של השופט עמית.

[20] שם, בפס' 21 .

[21] שם, בפס' 7 לפסק דינה של השופטת ברק -ארז. על נקודות המוצא הפרשניות השונות של השופטים עמית וגרוסקופף לעניין השאלה מהי החמרת סיכון ומהו סיכון חדש ראו שם, בפס' 45–50 לפסק דינו של השופט עמית, ובפס' 40–52 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

[22] לפנייה לשיקולי מדיניות במקום שפרשנות לשונית מביאה למבוי סתום ראו למשל ע"א 9/7023 עזבון אסולין נ' דרויש , פס' 34 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 12.10.2020).

[23] עניין פיקאלי, לעיל ה"ש 5 ,בפס' 27 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.

[24] שם, בפס' 8 ,13 ו -17 לפסק דינה של השופטת ברק -ארז.

[25] שם, בפס' 16 ,46 ו -47 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

[26] שם, בפס' 45–47 לפסק דינו של השופט עמית.

[27] שם.

[28] שם, בפס' 52–58 לפסק דינו של השופט עמית.

[29] שם, בפס' 61–62 לפסק דינו של השופט עמית.

[30] אכן, השופט גרוסקופף עמד על הדמיון בין שני ההסדרים שהחוק קובע בפסק דינו בעניין פיקאלי בכותבו : "...לאור הדמיון בין הסדרי החוק לעניין הפרת חובת הגילוי (סעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח) לבין הסדרי החוק בעניין החמרת הסיכון (סעיפים 17–19 לחוק) אין משמעות רבה לשאלה איזה הסדר חל, וממילא גישת הכיסוי החלקי תחול בין אם האפשרות שנהג שאינו עומד במגבלת הגיל או הוותק הייתה ידועה למבוטח לפני כריתת חוזה הביטוח ובין אם נוצרה לאחר מכן". שם, בפס' 64 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

[31] עניין פוליקוב, לעיל ה"ש 5.

[32] ע"א 77/56 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ , פ"ד לג (1) 337 (1979) (להלן: עניין סטארפלסט). עניין סטרפלאסט עסק בעובד שהועסק במפעל ושנגרמו לו נז קים בשעה שהתהפכה המלגזה שבה נהג. בבית המשפט התגלה שהנהג נהג במלגזה ללא רישיון וללא שקיבל כל הדרכה כיצד לנהוג בה. חברת הביטוח שביטחה את המפעל ביקשה להתנער מחבותה נוכח התרשלותה של המעבידה.

[33] מאז ניתנה הלכת סטארפלסט החילו בתי המשפט את שנקבע בה גם בסיטואציות נוספות. כך, בפס"ד ע"א 84/465 טרביה נ' אליהו, חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 1984.12.31) הכיר ביהמ"ש העליון בכך שניתן להחיל את הלכת סטארפלסט גם על ביטוח צד א', ולא רק על ביטוח צד ג' כפי שהיה בסטארפלסט.

‏[34] ראו אליאס, לעיל ה"ש 8 ,בעמ' 487–488.

‏[35‎] עניין פוליקוב , לעיל ה"ש 5 ,בפס' 37 לפסק דינה של השופטת וילנר.

[36] שם, בפס' 38.

‏[37] ראוי לציין שחברות הביטוח אינן יכולות תחת המצב הנורמטיבי הקיים להוסיף תניה 37 שכזו לפוליסה; סעיף 2(טו) לחוזר ביטוח 16-1-2015" הוראות לניסוח תכניות ביטוח" (2015.8.20) קובע ש"תכנית לביטוח לא תכלול תנאי אשר מחריג מקרה ביטוח הנובע משכרות". יתכן שבעקבות פסק דין פוליקוב חברות הביטוח תשאפנה לשנו ת את ההוראה הכללית הזו, כך שהן תוכלנה להחריג את חבותן במקרה הקונקרטי בו נהג המבוטח בשיכרות. במידה וזה יקרה ראוי לטעמנו שבית המשפט יבחן אם יש לתת לתניה תוקף בראי דיני החוזים האחידים ודיני הביטוח עוד לפני שיבחן את סוג ההתרשלות והיסוד הנפשי בו פעל המבוטח (שהרי כפי שכבר ראינו, בית המשפט העליון ביסס הלכות רבות – לרבות פס"ד פוליקוב ופס"ד פיקאלי – על הרציונל של הגנת הצרכן).

[38] עניין סלוצקי, לעיל ה"ש 16 ,בפס' 21–31 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.

[39] מעניין לציין שהשופטת וילנר השאירה בצ"ע את השאלה אם תניה חוזית המעניקה פטור חלקי למבטחת בשל רשלנות רגילה של המבוטח תהיה תקפה (עניין פוליקוב, לעיל ה"ש 5 ,בפס' 44 לפסק דינה של השופטת וילנר). אכן, שאלת תוקפה של תניה הפוטרת את המבטח מחבותו במקרה שבו המבוטח התרשל הושארה בצ"ע גם ב סטארפלסט (עניין סטארפלסט , לעיל ה"ש 32 ,בעמ' 340). לאור פס"ד פיקאלי נראה שאכן פטור חלקי יוענק למבטחת.

[40] האם ניתן להרחיב את תחולת הלכת פוליקוב כך שהיא תחול גם על השלב הטרום- חוזי 40 וגם על השלב שלאחר קרות מקרה הביטוח? נראה שהתשובה לכך היא בשלילה: כאמור, הלכת פוליקוב מחייבת את חברות הביטוח להוסיף תניה מפורשת לפוליסה כדי שתוכל נה לטעון שרשלנותו החמורה של המבוטח פוטרת אותן מחבות. אלא שסעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח קובע שלא ניתן להתנות על הסעי פים 6–8 לחוק חוזה הביטוח ועל סעיף 24 לחוק אלא לטובת המבוטח. סעיפים אלו מסדירים את חובות המבוטח בשלב הטרום- חוזי ולאחר קרות מקרה הביטוח, והם קובעים כיסוי חלקי למבוטח שלא פעל בכוונת מרמה. מכאן שתניה שתקבע שמבוטח שפעל ברשלנות רבתי בשלב הטרום-חוזי או לאחר קרות מקרה הביטוח (למשל, בכך שהסתיר מחברת הביטוח פרטים קריטיים לעניין חבותה תוך יסוד נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות) לא יזכה לתגמולים כלל תהיה מלכתחילה חסרת תוקף, כיוון שהיא מהווה התניה לרעת המבוטח – בניגוד להוראות סעיף 39(ב).

[41] לאופן שבו נדרש המבוטח להודיע למבטחת על גרם מקרה הביטוח, לרבות הדרישה למסור למבטחת תביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, ראו בספרו של אליאס, לעיל ה"ש 8, בעמ' 936-931; 949 - 947; 956.

[42] להרחבה על הוראות סעיף 24 ,כמו גם על ההבחנה בדין בין מקרים שבהם הפר המבוטח את חובתו למבטחת במתכוון (סעיף 24 (ב)) ולמקרים ש בהם לא (סעיף 24(א)) ראו שם, בעמ' 937–944 ,וכמו כן בעמ' 960-958. 

[43] עניין פרץ , לעיל ה"ש 5 .

[44] שם, בפס' 3–5 לפסק דינו של השופט מינץ.

[45] שם, בפס' 1–2 לפסק דינו של השופט מינץ.

[46] שם, בפס' 24 לפסק דינו של השופט עמית.

[47] שם, בפס' 21–22 לפסק דינו של השופט עמית. 

[48] להרחבה בדבר ההבדלים שבין שני סוגי הפוליסות ראו באליאס, לעיל ה"ש 8, בעמ' 1234-1227.

[49] ראו למשל (Kirk v. Home Indem. Co., 431 F.2d 554, 565 (7th Cir. 1970.

[50] עניין פרץ , לעיל ה"ש 5 ,בפס' 3 לפסק דינו של השופט מינץ.

[51] ראו למשל  .Robb v. State Farm Mut. Auto. Ins. Co., No. CV 06-15-M-JCL, 2006 U.S. Dist. LEXIS 86106, at *19 (D. Mont. Oct. 23, 2006) (להלן: עניין רוב) בפסק דין, בית המשפט המחוזי במונטנה מתאר כיצד בתי משפט בארה"ב הכירו בכך שמכו ח החוקים המחייבים נהגים לרכוש ביטוח ניתן לקבוע שחברות הביטוח אינן יכולות להתנער מחבותן כלפי צד ג' תם לב גם אם המבוטח הפר את חובותיו.

[52] Christopher J. Robinette & Dani Wachtel, Raising Compulsory Automobile Insurance Minimum Amounts: A Case Study from the United States, 4 INSURANCE REVIEW 59, .59–60 (2019).

[53] שם.

[54] עניין רוב , לעיל ה"ש 51. עם זאת חשוב לשים לב שמשעה שקבעו בתי המשפט 54 שהמבטחת חייבת לצד ג' מכו ח החוק הכופה רכישת ביטוח חובה, סכום הפיצוי שייפסק לצד ג' יהיה בגובה הכיסוי המינימלי שקבעה החקיקה בפוליסות חובה (תקרת הפיצוי המינימלי הסטטוטורי). ראו שם, בעמ' 21–22 .זאת, להבדיל מפסיקת פיצויים בגובה תקרת הכיסוי שרכש המבוטח בפועל. זוהי תוצאה קשה, אך היא מתחייבת: אם משאוין חוזה הביטוח בשל הפרתו בידי המבוטח הבסיס לפסיקת הפיצוי לצד ג' הוא החוק – הרי שצד ג' צריך להסתפק בסכום הנקוב בחוק ולא בחוזה הביטוח.

[55‎] עם זאת, חשוב לשים לב שאף על פי שבתי משפט מבקשים להיטיב ככל הניתן עם ניזוקים 55 צד ג' גם בהינתן הפרה חוזית של המבוטח, הם עדיין מוגבלים בנסיבות מסוימות מלהחיות את הפוליסה. כך למשל כאשר נהג לא מבוטח נוהג ברכבו של נהג מבוטח – לא ניתן לפצות את צד ג' הניזוק מנהיגתו של הנהג הלא מבוטח באמצעות הפוליסה של המבוטח: Colonial Penn Ins. Co. v. Guzorek, 690 N.E.2d 664, 672, 675 (Ind. 1997)

[56] עניין פרץ , לעיל ה"ש 5 ,בפס' 1–2 לפסק דינו של השופט מינץ.

‏[57] שם.

[58‎] ראו למשל Progressive N. Ins. Co. v. Corder, 15 S.W.3d 381, 384-385 (Ky. 2000), שם הבהיר בית המשפט העליון של קנט קי שהמבטחת יכולה לשוב אל המבוטח שרימה אותה בשלב הטרום- חוזי, ולתבוע אותו בגין הכספים שבהם חויבה לצד ג' אשר לו הוא הזיק.

[59] עניין פרץ , לעיל ה"ש 5 ,בפס' 15 לפסק דינו של השופט מינץ.

[60] יש לשים לב שפס"ד פוליקוב הוכרע ביחס לחבותה של המבטחת בביטוח צד ג' כלפי 60 רכביהם של נהגים אחרים שבהם פגע הנהג המבוטח (ראו: עניין פוליקוב, לעיל ה"ש 3 , בפס' 3 לפסק דינה של השופטת וילנר). עם זאת, אין סיבה להניח שההלכה היוצאת ממנו לא חלה גם על ביטוח צד א' (ביטוח מקיף); כפי שפס"ד פיקאלי בצדק לא יצר הבחנה בין זכאותו של צד א' לתגמולי הבי טוח לבין זכאותו של צד ג' שבו פגע המבוטח, כך גם פס"ד פוליקוב אינו יוצר הבחנה כזו. גם כאן, ההנחה היא שגבולות זכאותו של צד ג' ממילא מתפרסים לכל היותר עד גבולות זכאותו של צד א'. נראה שתפיסה זו השתרשה גם בערכאות הדיוניות; ב - תא"מ (שלום חי') 18-08-61637 שר נ' שומ רה חב' לביטוח בע"מ, בפס' 29–33 (פורסם בנבו, 2020.1.16) הכיר בית משפט השלום – או מנם על דרך האגב – בכך שכיום אין מחלוקת שהלכת פוליקוב חלה גם על צד א'. בפסק דין זה נדון סכסוך שפרץ בין מבטחת לבין מבוטח שרכבו ניזוק עת נהג בו שיכור. במקור סירבה חברת הביטוח לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח, ורק לאחר שנפסק פסק דין פוליקוב הואילה לעשות כן. בתביעתו טען המבוטח שסירובה המקורי של המבטחת לשלם תגמולים נעשה בחוסר תום לב. בית המשפט דחה טענה זו, כשהנקודה החשובה לענייננו היא שבית המשפט אישר בעקיפין בפסקאות המאוזכרות שלהבדיל מהמצב ששרר במועד תחילת הסכסוך בין הצדדים, כיום אכן לא קיימת עוד מחלוקת בדבר זכאותו של המבוטח – צד א' שרכושו שלו ניזוק בתאונה כתוצאה מנהיגתו בשכרות – לתגמולים על נזקיו.

[61] להרחבה על שתי התופעות – הברירה השלילית והסיכון המוסרי – ראו רונן אברהם 61 "ביטוח" הגישה הכלכלית למשפט 925 ,934–966( עורך אוריאל פרוקצ'יה, 2012 ) (להלן: אברהם "ביטוח").

[62] Kenneth S. Abraham, Four Conceptions of Insurance, 161 U. PA. L. REV. 653 (2013). (להלן: אברהם).

[63] פוליסת ביטוח תקנית היא פוליסה שתנאיה קבועים בתקנות והם מחייבים את כל חברות הביטוח, כך שהן רשאיות להוסיף כיסויים מעבר לפוליסה התקנית אך אינן רשאיות לגרוע מתנאי הפוליסה. להרחבה על מושג הפוליסה התקנית ראו באתר איגוד חברות הביטוח בישראל: .www.igudbit.org.il/?CategoryID=108&ArticleID=158

[64‎] להרחבה תאורטית על העמדה של השופט עמית, השמה במוקד דיני הביטוח את היחסים 64 החוזיים בין מבוטח ומבטח, ראו במאמרו של אברהם, לעיל ה"ש 62 ,בעמ' 658–668.

[65] תפיסה זו באה לידי ביטוי פעמים רבות בפסיקתו של בית המשפט העליון [וראו: עניין אליהו, לעיל ה"ש 11 ,בפס' 10 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"א 92/4819 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר , פ"ד מט( 2) 749 ,762 (1995)], ויש לה תומכים רבים גם מבין המלומדים הבולטים שחקרו את דיני הביטוח הישראלי: אורי ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 "פירוש לחוקי החוזים 16 ,18 (גד טדסקי עורך, התשמ"ד) .

[66] בהקשר זה, ראו את הביקורת המושמעת נגד פסק דינו של השופט עמית בעניין פיקאלי , לעיל ה"ש 5 ,בפס' 22 לפסק דינה של השופטת ברק -ארז ובפס' 36 לפסק דינו של השופט גרוסקופף. כמובן שבאמור בפסקה ז ו אין כדי לטעון או להציע שהשופט עמית אינו מחויב ברוב פסיקותיו בתחום הביטוח לערכים פרו - צרכניים. ההפך הוא הנכון; כפי שראינו בפסק דין פוליקוב (שם הוא הצטרף לעמדתה של השופטת וילנר) ובעיקר בפסק דין פרץ, השופט עמית הביע את מחויבותו לעניינם של המבוטחים-הצרכנים ו של אלו הניזוקים מהתנהגותם. בהקשר זה ראו גם את רע"א 20/4179 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' איי. די .איי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2020.11.18) שניתן לאחרונה, ובו השופט עמית עמד בפסקה 21 לפסק דינו על שישה כללי פרשנות לחוזי ביטוח שבמהותם נועדו להגן על עניינ ם של המבוטחים למול כוחן העודף של המבטחות.

[67] שם, בפס' 71 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

[68] לפרמיה זו מתווספים רכיבים שנועדו לכסות את הוצאות המבטחת ולספק לה שולי רווח.

[69] עניין פיקאלי, לעיל ה"ש 5 ,ב פס' 34 לפסק דינו של השופט עמית.

‏[70] שם, בפס' 6 לפסק דינה של השופטת ברק -ארז. השופטת ברק-ארז עונה שאין כיסוי במקרה כזה משום שמדובר בסיכון אחר ולא באותו סיכון שהוחמר, אלא שאין היא מבהירה כיצד ניתן מבחינה אנליטית לדעת מתי מדובר בסיכון אחד שהוגבר ומתי בשני סיכונים נפרדים.

[71] לשם הפשטות נניח שמדובר בפרמיה אקטוארית טהורה, דהיינו ללא מרכיב לכיסוי הוצאות המבטחת וללא מרכיב רווח, וכי הסיכון מתחלק שווה בשווה על פני כל השנה.

[72] לשם הפשטות הנחנו שהבת נהגת פחות זהירה, אך ייתכן שהיא פשוט נוסעת יותר קילומטרים ביום ולכן הסיכון הנובע ממנה גדול יותר, וייתכן כמובן גם שילוב של השניים. ההנחה כי הבת הינה רק נהגת פחות זהירה ואינה נוהגת יותר קילומטרים משתלבת היטב בהנחותיו של השופט גרוסקופף כי הנסועה קבועה (או אינה מתומחרת).

[73] על החשש מתרמית באשר לזהות הנהג נדון בהמשך. כפי שנראה בהערת השוליים הבאה, אם הנחת הנסועה הקבועה אינה מתקיימת והנסועה מתומחרת אזי קיימות אופציות נוספות למתן כיסוי חלקי.

[74] ניתן לחשוב על מצבים שבהם הנסועה מתומחרת ושניתן להגיע בהם למצב שבו המבטחת אדישה גם אם הבת מוסיפה לנסועה השנתית (ובכך לסיכון של המבטחת). לדוגמה, נניח מצב שבו נהיגה של הבת מסוכנת פי שנ יים מזו של האב, ושבנוסף היא מוסיפה לנסועה הכוללת כך שזו מוכפלת. במצב זה המבטחת תרצה לגבות שקל אחד ליום מהאב ושני שקלים ליום מהבת, ובסך הכו ל פרמיה בגובה שלושה שקלים ליום המשקפת סיכון גדול פי שלושה. האם ניתן במקרה זה לאפשר לבת כיסוי חלקי בגובה שליש מהתגמולים במקום שהמבטחת גבתה רק שקל אחד? בכדי שהמבטחת תישאר אדישה צריך שגם כשהאב עושה תאונה הוא יקבל שליש מהתגמולים, אלא שלמבטחת לא תהיה דרך אפקטיבית לטעון שעליה לשלם רק שליש מהתגמולים במקום שאינה מודעת כלל לכך שגם הבת נוהגת ברכב, (ראו פסקאות 80-79 לחוות דעתו של השופט עמית). אפשרות אחרת היא שהאב יוותר מראש (בשיחת טלפון) על הכיסוי לעצמו כך שהפרמיה תיוחס לבתו , שאז תהיה זכאית לתגמולים בגובה חצי מהנזק. כפי שראינו בטקסט, העובדה שהנסועה קבועה בצירוף העובדה שברכב יכול לנהוג רק נהג אחד בו בזמן מייתרת את שיחת הטלפון ומאפשרת את גישתו של השופט גרוסקופף. יש לציין כי בנוסף לשתי אפשרויות אלו קיימות גם אפשרויות ביניים נוספות שקצרה היריעה מלפרטן.

‏[75] עניין פיקאלי, לעיל ה"ש 5 ,בפס' 31 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

[76] וראו למשל ג'ניה וולינסקי "בקושי נוסעים במכונית שלכם? אתם יכולים לחסוך מאות שקלים בשנה"  www.themarker.com/markets/.premium-.1.7189287  02.05.19 TheMarker 

[77] אריאל פורת "דיני נזיקין" הגישה הכלכלית למשפט 271 ,277–279 (עורך אוריאל פרוקצ'יה, 2012).

[78] ייתכן אף שהלכת פיקאלי עצמה תתמרץ את חברות הביטוח להרחיב את משקל רכיב 78 הנסועה בחישוב הפרמיה, ולו כדי שתוכלנה לטעון שגישתו של השופט גרוסקופף אינה רלוונטית עבור הפוליסות החדשות.

[79] השופט עמית עמד גם הוא על נקודה זו, בעניין פיקאלי, לעיל ה"ש 5 ,בפס' 45–47 לפסק דינו.

[80] כמובן עדיין מתקיים החשש שהוזכר לעיל כי הבת בכל זאת תוסיף לנסועה ולסיכון השנתיים. המיקוד כאן הוא ביכולת להראות כי באופן נקודתי (ולא באופן מצטבר שנתי) תנאי הסף אינם מתמלאים.

[81] ניתן לטעון שהגשת התביעה הראשונה למבטחת תהיה זו שתקבע האם המבוטח יזכה לכיסוי עבור הסיכון המקורי או עבור הסיכון הנוסף; כך למשל, אם התאונה הראשונה של המבוטח תהיה בסוף השבוע – הוא יזכה לתגמולים מלאים, ולא יוכל בהמשך חיי הפוליסה לדרוש גם תגמולים יחסיים בעבור נזקים שייגרמו בימי חול; אם התאונה הראשונה של המבוטח תהיה ביום חול, הוא יזכה אך לתגמולים יחסיים ולא יוכל לדרוש בהמשך חיי הפוליסה תגמולים מלאים בעבור נזקים שייגרמו בימי סוף השבוע. הקושי בטענה זו היא שאין דרך להבטיח שהמבוטח לא יעביר את פוליסת הביטוח שלו, לאחר התאונה הראשונה, לחברה אחרת – ובכך יאפס לאחר כל תאונה את זכאותו לתגמולים, בין אם בעבור הסיכון המקורי ובין אם בעבור הסיכון הנוסף. כדי להתגבר על בעיה זו ייתכן שמנגנוני תיאום ופיקוח בין חברות הביטוח – שכבר קיימים – יצטרכו לעקוב בצורה מדויקת יותר אחר היסטוריית התביעות המדויקת של המבוטחים.

[82] ככל שיש למבוטח תמריץ לרמות בדבר זהות הנהג הרי שהתמריץ הוא לטעון שהאב ולא הבת נהגו, כדי לזכות בתגמולים מלאים, לכן כשהמבוטח מדווח שבתו נהגה ניתן להיות בטוחים שאכן היא נהגה. בהקשר זה מקובלים עלינו דבריו של השופט גרוסקופף שהתמריץ לרמות באשר לזהות הנהג בהחלט יכול שיהיה נמוך יותר בגישת כיסוי חלקי מאשר בגישת הכול-או-לא-כלום (שם, בפס' 59 לפסק דינו של השופט גרוסקופף).

‏‏[83] לכאורה השופט גרוסקופף מתייחס לבעיה זו , שכן הוא מתנה את מתן התגמולים בכך שהמבוטח לא מנע מהמבטחת לדעת את חבותה. אלא שלמבטחת פעמים רבות מדי לא תהיה היכולת לדעת מי באמת נהג ברכב. מנגד, אפשר ששיפורים טכנולוגיים שעומדים להיכנס בקרוב לשוק הביטוח יאפשרו למבטחות לדעת בדיוק את אופי הפעילות של המבוטח, ו אז הקושי הראייתי הנ"ל עשוי להיעלם.

שם, בפס' 56–57 לפסק דינו של השופט עמית. 84 שם, בפס' 59 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.

​