למאמר המלא

כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית ב-1998 נחשבת לאבן דרך במאבק המשפטי באלימות מינית ולמען שוויון מגדרי. אולם, נראה שבעקבות חסמים שונים נפגעות הטרדה רבות עדיין נמנעות מפנייה לערוצים משפטיים לאחר שהוטרדו, באופן שמונע מהן סעד בגין ההטרדה שחוו, ומייצר תת-הרתעה של מטרידים ומעסיקים מפני הפרת הוראות החוק.

​

במבט ראשון, נדמה שבעיות אלו עשויות להיפתר במקרים מסוימים על ידי כלי שטרם גויס למאבק בהטרדות מיניות בישראל – התובענה הייצוגית. כלי זה יכול לאחד נפגעות לכדי קבוצה אחת שתיוצג על ידי תובעת מייצגת, ולהביא את המטריד, או את המוסד שאפשר את ההטרדה, לשאת באחריות על פגיעותיהן. על רקע זה, המאמר ידון בהיתכנות החוקית של הגשת תובענות ייצוגיות בגין הפרות שונות של הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, ויציע שההסדר המשפטי הקיים בישראל כיום עשוי לאפשר הגשה של תובענות ייצוגיות, אם כי בהיקף מוגבל ובמקרים ספציפיים. בד בבד, המאמר יעסוק גם במישור הדין הרצוי, וידון בשאלה האם התובענה הייצוגית מהווה כלי ראוי להתמודדות עם הטרדות מיניות. הדיון ייערך מן הפרספקטיבה של שתי מסגרות תאורטיות – הניתוח הכלכלי של המשפט, כלי הפרשנות העיקרי של חוק תובענות ייצוגיות, ותאוריות פמיניסטיות העוסקות בהשפעותיה של תופעת ההטרדות המיניות על מעמדן של נשים בחברה. הבחינה הנורמטיבית תציף מתחים בין היתרונות של ייצוג קבוצתי-קולקטיבי לבין החשיבות של השתתפות אישית של נפגעות הטרדה בהליך. במאמר אעמוד על מתחים אלו, כמו גם על החוסרים המשפטיים שמגבילים את יכולת השימוש בתובענה הייצוגית כיום, ואציע להם מוצא ראשוני.