ענף הבניה מתמקד בשנים האחרונות בפרויקטים של התחדשות עירונית שתכליתם לחדש מרקמי מגורים ותיקים ובכלל זה לשפר, לשדרג, לחזק ולמגן בנייני מגורים. ההתחדשות העירונית יצרה זירת התנגשות בין צרכים חברתיים ואינטרסים של הזולת, לבין דיני הקניין הקלאסיים. מצד אחד, ניצב הצורך של החברה לחזק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה וכן הצורך להגדיל את היצע פתרונות הדיור אל מול גלי הביקוש, לצד רצונם של הדיירים בבניינים ישנים לעבור למגורים מרווחים בבניינים מודרניים. מן הצד האחר, ניצב דייר המסרב להוציא ישן מפני חדש ועומד על זכותו לנהוג בקניינו כרצונו. לעיתים ההתנגדות סבירה והגיונית ולעיתים עסקינן ב"דייר סרבן" שסרבנותו אומנותו וכדברי השופט סולברג "אוי לסרבן ואוי לשכנו". נוצר קונפליקט בין בעלי זכויות קניין שונים, כאשר הדייר הסרבן מונע משותפיו את האפשרות לקבל דירה מרווחת יותר בבניין מחודש.

בסוגיה זו התחוללו תמורות מפליגות. היקף ההגנה על זכות הבעלות של הדייר הסרבן הלך ופחת וכעת, נדרש דייר המתנגד לפרויקט של התחדשות עירונית לעמוד במבחני סבירות. אם הסירוב אינו סביר מופקעת ממנו הזכות לסרב. זוהי כמובן התערבות בוטה בתחום הקניין של הפרט.

ניתן היה לסבור כי הסיבה לכך נעוצה בהתייחסות שזוכה לה ה"התחדשות העירונית". אולם, במאמר זה מראים המחברים אבי וינרוט ואריק מגידיש כי שינוי זה הוא רק סימפטום לשינוי מקיף יותר שהתחולל בפסיקת בית המשפט בנוגע לבסיס דיני הקניין.

תפיסת הבעלות הקלאסית, המגנה על הקניין כמעט "בכל מחיר" וכנגד כל אינטרס, חדלה להיות הגישה השלטת ואת מקומה תפסה גישה של "בעלות עם אחריות" המגבילה את הבעלים מלעשות שימוש שרירותי בזכויותיו הקנייניות ומחדירה שיקולי סבירות מסוימים לפעולותיו.

יחד עם זאת, המחברים מבקשים לשרטט 'קו גבול' שיגן על ההיבט הסובייקטיבי של הזכות הקניינית, לפיו ימשיך האדם להיות חופשי לעשות בקניינו כרצונו, ומאידך יגשים את תכליתה האובייקטיבית של זכות הקניין לקידום הכלכלה והחברה. על כן, אי אפשר למשל, לכפות על בעל דירה לוותר על חלק מן הרכוש המשותף בבית משותף כך שיוצמד לדירה מסוימת וכמו כן אי אפשר לחייב אותו למכור חלק מהשטח במסגרת של עסקת קומבינציה, וזאת גם אם הסירוב אינו סביר. סירוב לפגיעה בקניין שיש בו משום נטילת חלק מהבעלות עצמה, הוא לעולם סביר, שכן יש לזכור כי זכות הקניין היא זכות יסוד של הפרט ולא לחינם נקבעה בחוק היסוד.