מרחבים של הסכמה: צילום אינטימי ברשות היחיד – בין עבירת פרטיות לעבירת מין

בשנת 2014 אישרה הכנסת את תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, המכונה "חוק הסרטונים", הקובע כי כאשר עסקינן בפרסום צילום המתמקד במיניותו של אדם, ראוי להתייחס לעבירה המעוגנת בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, כהטרדה מינית. ואולם, לצד עבירת "הפרסום", בסעיף 2(3) לחוק מעוגנת עבירת פרטיות נוספת, עבירת ה"צילום ברשות היחיד" האוסרת על עצם צילומו של אדם ברשות היחיד ללא הסכמתו. בניגוד לעבירת הפרסום, עבירת הצילום נותרה כעבירת פרטיות בלבד.

מאמר זה מבקש להציע כי גם בעצם הצילום המתמקד במיניותו של אדם ללא הסכמתו, נפגעת זכותו של המצולם לפרטיות מינית, לאוטונומיה וכבוד, פגיעה בעלת מאפיינים מיניים המצדיקה את הגדרתו של מעשה הצילום כעבירת מין פרטיקולרית.

אומנם שיטת המשפט הישראלית מכירה גם כיום, בנסיבות מסוימות, בצילום המתמקד במיניותו של אדם כפגיעה מינית, באמצעות עבירת "המעשה המגונה". ואולם, נראה כי מדיניות אכיפת המעשה המגונה, עבירה בעלת "רקמה פתוחה", עלולה להשתנות ממקרה אחד למשנהו. מקרים שבהם החשיפה המקדימה של המצלם לגופו העירום של המצולם נעשתה בהסכמה, כגון במסגרת יחסי מין, אינם מסווגים בהכרח כמעשה מגונה, ונותרים כעבירת פרטיות גרידא. מקרים אלה יתוארו במאמר כמאופיינים ב"מרחב הסכמה" רחב לנסיבות שקדמו למעשה הצילום. זאת בניגוד למקרים שבהם חשיפת המצלם לעירום המצולם נעשתה ללא הסכמת המצולם, כגון צילום מתחת לדלתות שירותים ציבוריים, ואותם אגדיר כמקרים המאופיינים ב"מרחב הסכמה" מצומצם לנסיבות שקדמו לצילום.

בראי מרחב ההסכמה, המאמר מבקש להסביר כיצד נוצרו דפוסי האכיפה השונים ולהדגים כיצד קיומה של הסכמה מטרימה לנסיבות שקדמו לאירוע, עלול להשפיע באופן מוטעה על המשקל שייוחס להיעדר ההרשאה למעשה הצילום.

על מנת להתגבר על ההשפעה המתעתעת של אותו מרחב ההסכמה על סיווג העבירה, מאמר זה קורא לאינקורפורציה של עבירת הצילום בחוק למניעת הטרדה מינית, כעבירת מין עצמאית, תוך הצגת היתרונות בחיקוק עבירה ספציפית על פני טיוב אכיפת המצב המשפטי הקיים.