על זוגיות ועל ירושה, על עיגון ועל פירוד: להגנתה של הגישה הפונקציונלית

השימוש במבחן הפונקציונלי הבוחן את המהות הריאלית של הקשר בין צדדים חיוני בשיטת-משפט שהשילה מעל עצמה את שרידי הפורמליזם ומתמקדת במאמץ לאתר את כוונתו האמיתית של המוריש. כללי הירושה על פי דין אמורים לשקף את הרצון המשוער של רוב בני-אדם ואין הם אמורים לשאת על גבם מטענים ערכיים המבקשים ללמד את המוריש כיצד היה עליו לנהוג, כאשר כוונתו הייתה בעליל שונה ורק איתרע מזלם של יורשיו שהוא נמנע מלערוך צוואה. בהתאם לכך גובשו הכללים הכלולים בתזכיר לחוק הירושה שמטרתם לסנן מרשימת הזכאים בני-זוג שמערכת היחסים ביניהם טרם התגבשה לכלל קשר קבוע, וכן בני-זוג שעדיין נשואים להלכה אך אינם בני-זוג למעשה. הענקת זכות ירושה לבן-זוג שנפרד והתנתק סופית מחברו היא בגדר אבן-נגף מכשילה. מצד שני, מטרת ההצעה היתה לכלול ברשימת הזכאים בני-זוג ידועים בציבור להם עדיין יש בן-זוג פורמלי, וכן מי שחי חיי משפחה במשק-בית משותף גם אם מדובר בבני-זוג מאותו המין.

האבחנה בין מעגנים ומעוגנים לפיה המעגן לא יוגן והמעוגן יפוצה מושכת את הלב בהשקפה ראשונה. אך לכשנתעמק יותר ניווכח לדעת שאבחנה זו שהיא אולי יפה בהקשרים אחרים אינה הולמת את דיני הירושה. היא פשטנית מדי, רחוקה בעליל מכוונתו המשוערת של המוריש, ואינה יכולה להכיל את המורכבות והמסובכות של סכסוכים משפחתיים אשר לאחר מות המוריש אבד עליהם הכלח.