בספרה 'לשון החוק ושפת הילדים" מתבוננת טליה דיסקין בתרבות הילד המקומית מבעד לעדשה המשפטית-חברתית. זהו מחקר חלוצי הנדרש לשלל זיקות קישור אפשריות בין תרבות הילד וספרות הילדים והנוער בישראל לבין תחום המשפט, ובמיוחד אל המשפט כתרבות. חדשנותו של המחקר אינה מובנת מאליה. בספרה של נילי כהן, 'משפטים ומלים: החיים בין משפט לספרות', מתארת המחברת את האופן ההדוק שבו מוטבעים שני התחומים זה בזה; למעשה, טוענת כהן, קשה להעלות על הדעת יצירה ספרותית נטולת יסודות משפטיים. שכן, לא אחת מייצגת הספרות מורכבות חברתית ותרבותית, תפיסות אמת מגוּונות, מקריות, אינטרסים וחירות אישית, חומרים שגם המשפט, המבקש להשכין סדר חברתי, נדרש להם בתכיפות. דברי כהן מתקבלים על הדעת ביתר תוקף בתחום תרבות הילד וספרות הילדים – תחומים עתירי תכנים דידקטיים, החותרים להקנות לנמעניהם הצעירים ערכים ומצוות "עשה" ו"אל תעשה", להטמיע בהם משמעת ואחריות חברתית, להציג מחלוקות וקונפליקטים ולציידם בכלים לניהול סכסוכים. ובכל זאת, על אף זיקתם המתמשכת אל החוק והצו, הסדר החברתי, השיפוט המוסרי, הגישור והפשרה, הקשר בין תרבות הילד וספרות הילדים לתחום המשפט נחקר לראשונה בשיטתיות רק בספרה החשוב של טליה דיסקין.

קריאת הספר 'לשון החוק ושפת הילדים' וההזמנה לשאת דברים באירוע ההשקה שנערך לרגל פרסומו באוניברסיטת חיפה (18.01.2023) עודדו אותי, אפוא, לבדוק את האפשרות להחיל את העדשה המשפטית-חברתית על קורפוסים נוספים בספרות הילדים, וכך אעשה בחיבור זה שבו יידונו כמה דוגמאות של ספרות ילדים מצולמת, סוגה המעסיקה אותי בשנים האחרונות. עד כה נמשך לבי במיוחד לבירור תפקודו של הצילום ככלי מעצב ומאפיין (תחליף לאיור המסורתי), המסייע להעמיד פרסונות ספרותיות עשירות וחיוניות של ילדים וילדות. אולם החלת הפריזמה המשפטית על יצירות הספרות המצולמות העלתה עוד אפשרות: תפקודו של הצילום כראיה משפטית-חברתית לתנאי החיים, הקונפליקטים והמורכבות הזהותית שחווים ילדים בישראל. תפישת הצילום המעטר ספרי ילדים באופן זה היא אפשרות מסעירה המאירה את כוחם לפעול לטיפוח תודעתם המשפטית של קוראיה הצעירים על שלל התופעות והמושגים הקשורים בה. הכוונה להסכמים משפחתיים, קהילתיים וטריטוריאליים, למוסכמות ולתקנות האוכפות אותם; לזכויות הפרט ולשאלות של מוסר והגינות; להתוודעות לשלטון החוק בנסיבות שגרתיות או חריגות, לציות לו, להפרתו ולייצוגיהם הספרותיים של כל אלה.

בספרה 'אין ילדים מחוץ לפוליטיקה' (2018) תיארה סלינה משיח את המסורת של הרחקת הילדוּת וספרות הילדים המערבית מן הפוליטי. לדבריה, הרחקה זו נועדה להגן על הילדוּת מעולם המבוגרים הנגוע בכוח ושחיתות ולשמר אותה כמובלעת של טוהר ותמימות. אלא שבספרות הילדים הישראלית לא נשמרה הרחקה זו בקפדנות יתרה, ותכנים פרטיים ורגשיים, "לא חינוכיים" ואפילו נונסנסיים נשזרו בה תמיד בתכנים אחרים, מגוייסים, לצורכי הקולקטיב הלאומי. זאת עוד; החיים במדינת ישראל גזרו לא אחת על ילדים וילד ֹות להיחשף בעל כורחם למציאות החברתית, הפוליטית והלאומית הסבוכה השוררת בסביבתם ולהשלכותיה. מלחמות ישראל, המתיחות המתמדת בגבולות הארץ ופיגועי הטרור הרבים בפנימה, הבהירו כי ילדים החיים באיזורי עימות הם בשר מבשרו של הסכסוך וחיזקו את עמדתם של הדוגלים בחינוך פוליטי, משפטי ואזרחי מגיל צעיר ושל סוכני תיווך התומכים ביצירת ספרות ילדים אקטיביסטית. עמדה דומה מבטאים ספרי הילדים הנבחנים בחיבור זה, שראו אור על סף המאה ה-21 ובראשיתה. מדובר בספרים שבמרכזם ילדים וילדות המשתייכים לקבוצות מיעוט בחברה הישראלית וחיים במרחבי ספר ועימות המתנהלים באמצעות ֶהסדרים משפטיים ייחודיים. הקריאה בהם מאפשרת אפוא לקוראיהם הצעירים להישיר מבט אל עדויות כתובות ומצולמות ממציאות סוערת, קרובה אליהם ורחוקה מהם גם יחד, שבה חיים ומתנהלים בני גילם.