בשנים האחרונות, מצוי חופש הביטוי האמנותי בישראל תחת מתקפה. בזיקה למגמות המזוהות עם עליית הפופוליזם, חברי וחברות הממשלה עושים שימוש הולך וגובר בהבחנה המלאכותית שבין חופש הביטוי ו״חופש המימון״, ומבקשים להצר את צעדיהם של יוצרים ביקורתיים ואופוזיציוניים באמצעות התניות תקציביות ומניעת מימון ציבורי. מן העבר האחר נשמעות טענות כי הגיוון בעולם היצירה עדיין רחוק מלהיות מספק, במיוחד בהתחשב במציאות הרב-תרבותית של מדינת ישראל.

המאמר טוען כי ביזור התמיכה בתרבות לשלטון המקומי, תהליך שבמידה רבה כבר קורם עור וגידים, טומן בחובו את הפוטנציאל להתמודד עם אתגרים אלה. במיוחד, אופיו האינטימי (יחסית) של השלטון המקומי מאפשר השתתפות משמעותית של הקהילה המקומית, ומעודד פשרות ודיון ציבורי מעמיק יותר מאשר ברמה המרכזית. כך באים לידי ביטוי הן ערכים של דמוקרטיה והשתתפות, והן של יעילות מבחינת ההספקה הרגישה למאפייני התושבים ולהעדפותיהם.

ואולם, הגשמתם של ערכים אלו אינה אינהרנטית לביזור הסמכות לשלטון המקומי. בהתבסס על תיאוריה בתחום השלטון המקומי וכן על סוציולוגיה ביקורתית של שיח זכויות האדם, עיקר המאמר מוקדש לביקורת כפולה על החמצת ההבטחה של המקומיות בתרבות. המאמר עושה זאת תוך ניתוח פרשת מוזיאון רמת גן, שבמסגרתה התנגשות בין ראש העירייה ומועצת העיר לבין האוצרת סביב הסרת היצירה ״ירושלים״ השנויה במחלוקת הובילה לסגירת המוזיאון לתקופה ממושכת. טענתנו היא שהמתח בין הדמוקרטיה והבירוקרטיה המקומית כפי שהוא משתקף מהפרשה אינו מקרי; הוא מובנה על-ידי הארכיטקטורה המשפטית של המוזיאון העירוני, המעוצבת בתורה על-ידי ההגיונות המתנגשים של פקודת העיריות ושל חוק המוזיאונים, שבשמם טוען כל אחד מהמשתתפים למונופול על הסדרת המוזיאון. בסיכומו של דבר נדחה את הקריאות להכריע במתח באמצעות המשפט, ונציע קריאה של הארכיטקטורה המשפטית כמעודדת שיח פתוח וקשוב תוך הכרה בתפיסות העולם המתחרות ביחס למוסד המוזיאון המקומי.