״דיון חוזר״ הוא הליך ייחודי בנוף המשפט הישראלי, כזה המאפשר לערכאה שנתנה החלטה שיפוטית לחזור ולבחון אותה מחדש, אף שמדובר בהחלטה מהותית. מדובר אפוא בביקורת "אופקית", השונה מן הביקורת הערעורית השכיחה, שהיא "אנכית", כלומר נעשית על ידי ערכאה בכירה יותר. מנגנון זה כונן בחקיקה בישראל בשנת 2010 אך זאת במתכונת צרה, המוגבלת רק לבקרה על החלטות שהתקבלו בשלב האישור של תביעה נגזרת או של תובענה ייצוגית בתחום ניירות הערך. מנגנון זה בא במקום הכלל הרגיל הנוהג בדיני התובענות הייצוגיות לפיו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה המאשרת. בהתאם לכך, במסגרת הליך מסוג ״דיון חוזר״, בית המשפט המחוזי – לרוב המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי – מקיים דיון חדש באותו עניין, בהרכב של שלושה שופטים.

המאמר נועד לשפוך אור על המנגנון של ״דיון חוזר״ במשפט הישראלי – כפי שעוצב תחילה על ידי המחוקק, ובהמשך גם על ידי בתי המשפט. המאמר בוחן באופן ביקורתי את השימוש בכלי של ״דיון חוזר״, בין השאר בפרספקטיבה של מנגנונים אחרים לתיקון טעויות שיפוטיות, בישראל ובמדינות אחרות, תוך התמקדות באלה שעניינם ביקורת אופקית על החלטות שהתקבלו. בהקשר זה, המאמר נדרש להשוואה למנגנון של ״דיון נוסף״ בבית המשפט העליון, כמו גם למנגנון הידוע בשם En Banc  במשפט האמריקני ומאפשר להעביר פסק דין לדיון שבו ישתתפו כלל השופטים באותו בית משפט. על סמך כל אלה, המאמר קורא לגיבוש עמדה קוהרנטית ביחס למנגנון של ״דיון חוזר״ – כתחליף לערעור, או כאמצעי לגיבוש עמדה אחידה של הערכאה הדיונית? כאמצעי ייחודי לתחומי משפט ספציפיים, או כמנגנון שיש לשקול את הרחבת השימוש בו? כך או כך, דומה שמגיע להליך של ״דיון חוזר״ לזכות בעיון נוסף, או לפחות בדיון חוזר.