לעיתים קרובות תובענה ייצוגית מסתיימת בקופת פיצוי אותה לא ניתן לחלק באופן מעשי לחברי הקבוצה. במצבים אלו השתרשה הפרקטיקה של העברת קופת הפיצוי לצד ג', לרוב, לעמותות, ולא לחברי הקבוצה. על פרקטיקה זו נמתחה ביקורת רבה, למשל, מתוך החשש שבאמצעות מתן התרומה הנתבעת תשלם פחות מהמוסכם בפשרה. ואכן, המחוקק, בתיקון לחוק תובענות ייצוגיות בשנת 2016, שאף לבטל את פרקטיקת התרומות.

מאמר זה מגולל את סיפור התרומות בתובענות הייצוגיות. למרות כוונת המחוקק הברורה, עורכי הדין של הצדדים, באישור בתי המשפט, מצאו דרכים מגוונות "לעקוף" את האיסור על תרומות. כך למשל, תרומת מוצרים – להבדיל מתרומה כספית – הוכרה בפסיקה. בדומה, תרומות הופנו לצדדי ג', בניגוד לכוונת המחוקק, דרך הסדרי הסתלקויות מתוגמלות, הסדרי פשרה שמסדירים את פעילות הנתבעת לעתיד והנחיית הקרן לחלוקת כספים באופן שאינו הולם את מטרות החוק. מטרה אחת של מאמר זה היא זיהוי ומיפוי "פרצות" אלו בחוק תובענות ייצוגיות. מטרה שנייההיא דיון בפתרונות אלו והצבתם אל מול תכליות החוק. מסקנתנו היא כי השימוש במנגנון התרומות, על כל גווניו, אינו ראוי. אנו מתווים את הדרכים לאטימת ה"פרצות" הקיימות, בפרט בראי ההצעה הנוכחית לתיקון חוק תובענות ייצוגיות.

לבסוף, לשיטתנו ניתן לגזור תובנות רחבות יותר מסיפור התרומות, הנוגעות ליישום חוק תובענות ייצוגיות גם בהקשרים אחרים. מדוע שופטים ממהרים לאמץ את ניסיונות הצדדים לעקוף את הוראות החוק? וכיצד ניתן למנוע מבתי המשפט לאשר הסדרים בעייתיים? אנו מציעים כיווני חשיבה להתמודדות עם הכשלים העמוקים שסיפור התרומות מציף, שעשויים לסייע ביישום כוונת המחוקק להבא.