מאמר זה עוסק במעמדה של הזכות לקשרים בין דוריים לאחר חיי האדם. בעקבות ניתוח טיבה של הזכות לקשרים בין דוריים בחיי המנוח, הוא מציע הצדקות תיאורטיות להכרה בזכות זו גם לאחר מוות וגוזר מהצדקות אלה הצעות מעשיות לגבי היקפה והדרכים הראויות למימושה.

לנוכח חשיבות הקשרים הבין-דוריים מחד, והאיומים לפגיעה בהם מאידך, הומשגה הזכות לקשרים בין-דוריים בזקנה אשר מטילה חובה שלא לפגוע בקשריו של הזקן וכן חובה להגן על קשרים אלו. ברם, בעוד שהגנה על קשרים בין דוריים של זקנים בעודם חיים עשויה למנוע פגיעה בקשרים אלה מלכתחילה או לאפשר את שיקומם, הרי שלאחר חייו של האדם לכאורה כבר לא ניתן להגן על זכות זו או לשקם את קשריו שנפגעו. מה אם כן, גורלה של זכות זו לאחר חייו של האדם?

שאלת גורלה של הזכות לקשרים בין דוריים לאחר חיי האדם הינה שאלה שטרם נדונה בספרות המשפטית הקיימת והיא שתעמוד בליבתו של המאמר. כתשובה לשאלה זו יציע המאמר גישה חדשה שאותה אכנה גישת הקשר והזיכרון שבמרכזה האינטרס לקשרים בין דוריים הנוצרים בזמן חיי האדם, אך ממשיכים להיות משמעותיים ולבוא לידי ביטוי גם לאחר חייו, עת הקשר הופך לזיכרון הכולל את המורשת של המת.