שכר הטרחה בתובענה הייצוגית נקבע על ידי בית המשפט עם סיום ההליך. הסדר זה הכרחי, שכן עורך הדין המייצג לא יכול לחתום על הסכם שכר טרחה עם הקבוצה המיוצגת. חוק תובענות ייצוגיות מסדיר את שכר הטרחה באמצעות סטנדרט אשר מורה לבית המשפט לשקול את העלויות והתועלת מההליך, אך מותיר מתחם שיקול דעת רחב. יישום נכון של שיקולים אלו מעודד תביעות רצויות, מדכא תביעות סרק, ומתגמל עורכי דין עבור ייצוג הולם. אולם, קיימות ראיות ששכר הטרחה בפועל לא מגשים את מטרות החוק. השכיחות של הסתלקויות מתוגמלות מתובענות ייצוגיות רומזת כי עורכי דין ממשיכים להגיש תביעות סרק, או לכל הפחות תביעות שהתועלת החברתית מהן מוגבלת, בציפייה לזכות בשכר טרחה גם במקרים אלה. בנוסף, גובה שכר הטרחה בפשרות יוצר תמריץ להתפשר גם במקרים בהם המשך ניהול התיק משרת את האינטרס של הקבוצה.

הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות הציע להבנות את שיקול הדעת בפסיקת שכר הטרחה, ולקבוע טווח לשכר הטרחה שבית המשפט רשאי לפסוק על בסיס שני רכיבים – השלב שבו הסתיים ההליך (לפני אישור הבקשה, אחריה או בפסק דין סופי) וגובה הסעד שניתן לקבוצה. לפי ההצעה, שעיקריה התקבלו בתזכיר הצעת חוק לתיקון חוק תובענות ייצוגיות, שכר הטרחה נקבע כשיעור מהסעד לקבוצה לפי רכיבים אלה, ובית המשפט רשאי להתחשב בשיקולים נוספים ולחרוג משיעור שכר הטרחה שנקבע בחוק בטווח של 2% למעלה או למטה בלבד.

הבניית שיקול הדעת, כשלעצמה, עשויה להניב תועלת. כאשר הסטנדרט נכשל בהשגת התכליות שבחוק, הבניית שיקול הדעת יוצרת ודאות ואחידות, לצד הגשמת מטרות החוק. אולם, בהצעה לשינוי ההסדרים בחוק תובענות ייצוגיות נפלו שני פגמים חמורים. ראשית, הפרמטרים לקביעת טווח שכר הטרחה לא משקפים את מרחב השיקולים הרלוונטי, ולכן צפויים לדכא תובענות ייצוגיות מורכבות, בעלות פרופיל סיכון גבוה, אך כאלו שעשויות להניב תועלת משמעותית לציבור. 

בנוסף, שכר הטרחה לא מבוסס על תחשיב כלכלי, ולכן לא לוקח בחשבון את עלות ניהול ההליך עבור עורכי הדין המייצגים. הצעה זו עשויה לדכא הגשה של תביעות ראויות, לעודד הגשה של תביעות קנטרניות ולשנות את התמהיל של עורכי הדין שבוחרים לייצג תובעים. רשימה זו תציע מנגנון חלופי, שיתאים את פסיקת שכר הטרחה למגוון שיקולים רחב, באופן שצפוי ליצור תמריצים עדיפים לעורכי הדין המייצגים.