לשון החוק ושפת הילדים מציע מבט חדש על ההיסטוריה של המשפט בעשור הראשון לקיומה של ישראל. טליה דיסקין כותבת היסטוריה עשירה ומרתקת המנתחת את תחום שלא נדון במחקר המשפטי: עיתונות הילדים של שנות ה-50, במטרה להאיר סוגיות יסוד של הקמת מדינה, ארגון חברתי, ותהליכים היסטוריים של הטמעת תודעה משפטית של חיים במסגרת שלטון החוק, תוך ניתוח תפקיד הילדות בהיסטוריה זו. בפרקיו השונים חושף הספר התלבטות בין עמדות חלופיות: מושגים של ציות וכבוד לחוק מחד, וקריצת עין, הצדקה או הבנה כלפי מפרי חוק מאידך. דיסקין מנתחת את המתחים האלו במגוון הקשרים: משטר הצנע (פרק 2), חוק חינוך חובה (פרק 3), וניהול הגבולות של מדינת ישראל (פרק 4). היא מסבירה אותם כתופעה מעברית. שנות ה-50 היו תקופת מעבר מעמדה תרבותית של התנגדות לחוק – החוק הלא מוסרי כלפי יהודים בגולה, ולאחר מכן אי-החוקיות שהיתה כרוכה בהתנגדות למנדט ובהקמת המדינה. עם הקמת המדינה, נדרשה לפתע תודעה משפטית שונה של הזדהות עם שלטון החוק. מאותה עת, החוק, המשפט והמדינה אמורים היו להתבסס על תחושת שייכות ולהתלכד עם תפיסות של צדק. הרגע המעברי היה מאתגר. המשיכו להתקיים בתוכו תפיסות שהצדיקו או קיבלו אי-ציות, כפי שנטען בלשון החוק ושפת הילדים, כך שנוצרה מורכבות או כפילות ערכית, העדר הכרעה ברורה. בעזרת ניתוח מקורות שטרם נדונו במחקר המשפטי, דיסקין מתערבת בדיון הכללי על שלטון החוק והטמעתו בחיי היומיום, ובפרט במחלוקת ההיסטוריוגרפית על עומק תרבות האי-לגליזם (אהוד שפרינצק ואחרים) בתקופת קום המדינה ועל מידת המחויבות לשלטון החוק. הנושא רלוונטי, אפילו קריטי, בעת הנוכחית של משבר עמוק בשלטון החוק בישראל.

הדברים הבאים מבקשים להעמיק בסוגיה של תודעת שלטון חוק שדיסקין מציבה לפתחנו, באמצעות עיון בשני רבדים שנמצאים בעומק המחקר, ולכן אולי פחות מובנים מאליהם לקוראות, אך ראויים לתשומת לב. האחד הוא תורת-משפטי. אבקש להראות כיצד עבודתה של דיסקין מלמדת על תלותו של שלטון החוק באפשרות של אי ציות. תלות זו חושפת הסבר נוסף לזה ההיסטורי ביחס לכפילות הערכית של ציות והפרה של החוק. הרובד האחר מתודולוגי, ומתמקד במפגשים בין משפט וספרות ובין משפט ותקשורת שמאפיינים את המתודולוגיה של דיסקין. כאן אבקש להצביע על מתחים ואפילו סתירות בין צורה ותוכן בעיתונות הילדים שמחקרה של דיסקין חושף. גם אלו עשויים להסביר את הכפילות הערכית. שני הרבדים, זה התורת-משפטי וזה המתודולוגי, מצביעים על תרומות מחקריות, יצירת תשתית של מקורות, ואפשרויות לפיתוח רעיוני מעבר לדיונים המרכזיים בלשון החוק ושפת הילדים, ולפיכך על רוחב היריעה שהוא פורס עבור מחקר עתידי במשפט, היסטוריה, ספרות ותקשורת, ועבור הדיון הציבורי העכשווי.