דיון על היתרונות והחסרונות של תובענות ייצוגיות צריך להתבצע בהשוואה לכלים רגולטורים אחרים להכוונת ההתנהגות מושא התביעה. וההשוואה אינה יכולה להישען על הנחות גורפות. לא ניתן להניח שמשאביו של הרגולטור תמיד יהיו מוגבלים ולכן תמיד נדרשת אכיפה דרך תובענות ייצוגיות. ולא ניתן להניח שאם הרגולטור כבר בחן סוגיה מסוימת אין מקום להידרש לה במסגרת תובענה ייצוגית. ניתוח מוסדי משווה אמיתי של תובענות ייצוגית ורגולציה חייב להביא בחשבון את האפשרות של כשלים רגולטוריים, ובפרט את האפשרות של שבי רגולטורי. במילים אחרות, האפשרות שהרגולציה תסטה באופן שיטתי ממטרותיה המוצהרות ותקדם אינטרסים צרים צריכה להשפיע על הדרך שבה אנו מעצבים ומפרשים את מוסד התובענה הייצוגית. מאמר זה מצביע על נסיבות שבהן הסיכון לכשלים רגולטוריים גבוה (או נמוך) במיוחד, ובהתאם מציע חשיבה מחדש על דילמות בתחום התובענות הייצוגית שבתי המשפט והצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות התחבטו בהן: מתי להתחשב בעמדת הרגולטור בשלב אישור התובענה כייצוגית, באלו עילות תביעה לאפשר תובענה ייצוגיות, אלו עילות תביעה לפטור מאגרה, מתי לאפשר לארגונים חברתיים להגיש תובענה, מה הנוהל המתאים להסדרת תובענה באמצעות גישור, האם יש מקום ליתן מעמד מיוחד לחברות ביטוח, והאם להתייחס אחרת לנתבעים קטנים-בינוניים.