המוות הוא חלק קבוע ובלתי נפרד מהקיום האנושי, אבל היחס של החברה למוות השתנה ומשתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. גורמים רבים עשויים להסביר את השינויים בתפיסת המוות בחברה. אחד מהם, הוא שינויים בטכנולוגיות תקשורת. דיבור, חריטה, כתיבה וצילום הם כולם אמצעי תקשורת שמבטיחים את הנצח, ולמעשה מקיימים, את ההנצחה. טכנולוגיות התקשורת הן האמצעים של קהילה לזכור מתיה, והן האמצעים להעברת מסרים מדור לדור. יתרה מכך, אמצעי התקשורת הם הכלים שמאפשרים את נוכחותם של המתים בקרבנו, ולו רק באופן סמלי.

המאמר הנוכחי סוקר את יחסי הגומלין בין חברה, מוות וטכנולוגיות תקשורת, ובוחן איך פיתוחן של טכנולוגיות תקשורת לאורך ההיסטוריה השתלב עם שינויים בתפיסת המוות ואיפשר את פיתוחן של פרקטיקות הנצחה ושימור הקשר המדומיין עם המתים. המאמר מתמקד בעידן הדיגיטלי, שמשתלב עם רוח הרעיון של חברה פוסטמורטלית (Postmortal Society) ומנתח את המגמות הנוכחיות בתחומי ה-Digital Immortality ותעשיית ה-Digital Afterlife. מגמות אלו מבקשות לנצל פיתוחים בתחום הבינה המלאכותית כדי "לשבט" את המתים ולאפשר את המשך הנוכחות הדיגיטלית של האדם שמת. הפיתוחים החדשים בתחום המוות הדיגיטלי מגלמים הלכה למעשה את הרעיון לפיו המוות (הביולוגי) אינו סוף פסוק, והתקשורת בין המתים לחיים ובין המתים לחיים יכולה להמשיך להתקיים גם אחרי המוות. לפי החזון הזה, מתים אינם נחים על משכבם בשלום, אלא ממשיכים להיות חלק פעיל מהריקמה החברתית. עם זאת, המאמר טוען שהעיסוק בטכנולוגיות אלו מתמקד, לפחות בינתיים, בהתפעלות מהיכולת של הטכנולוגיה לקרוא תיגר על המוות ולהציג את המתים לראווה. זאת, מבלי לתת את הדעת במידה מספקת על הפיכתו של המוות לסחורה ומבלי להתייחס כראוי לשאלות האתיות שהטכנולוגיות האלו מעוררות.