לא זה הדרך: למקורותיו של סעיף 33 לחוק הנפט

המאמר חושף את מקורותיו של סעיף 33 לחוק הנפט, התשי"ב-1952. סעיף זה עמד במרכזה של מחלוקת משפטית שנידונה לאחרונה בבג"ץ 13/4491. טענתו המרכזית של המאמר היא כי סעיף 33. שכותרתו "חובת הפקה לתצרוכת ישראל", מגבש כלי מדיניות מיוחד להבטחת צורכי האנרגייה של המשק הישראלי שמכוחו מוענקת למדינה זכות בכורה ברכישת נפט (וגז טבעי) שהופק בישראל, וזאת "במחיר השוק" וככל שהדבר נדרש להבטחת "תצרוכת ישראל". בהתאם לפרשנות זו נקבעו בסעיף 33 הן חובת הפקה של נפט "ישראלי" והן הקניית עדיפות במכירתו למשק המקומי על מכירתו למשק זר בתנאים דומים. בחינה היסטורית מעמיקה של תולדות הסעיף, הנערכת במאמר זה לראשונה, מראה כי נסחיו ומחוקקיו ביקשו לקדם באמצעותו את זמינותם של מקורות אנרגייה סדירים למשק המקומי, מתוך רצון לא להיקלע למחסור האנרגטי החמור ששרר בארץ בתקופה שלאחר קום המדינה — היא התקופה שבה נחקק חוק הנפט. בהמשך לכך המאמר בוחן לעומק את לשונו של חוק הנפט בכללותו ואת תכליותיו. בחינה זו מעלה כי חוק הנפט כולו נועד לגבש, עם תום המנדט, מדיניות חדשה "תוצרת כחול־לבן" בתחום חיפושי הנפט בישראל, ולהסדיר לפרטי־פרטים את חובותיהם וזכויותיהם של בעלי זכיון הנפט. בחינה זו מלמדת אף היא כי סעיף 33, בדומה להסדרים אחרים המצויים בחוק, נועד לתת כלי ביצועי קונקרטי בידי הממשלה להבטחת צורכי האנרגייה של ישראל. המאמר נדרש גם לבחינה השוואתית של ההסדר הקבוע בסעיף 33, אשר מחזקת אף היא את הפרשנות המוצעת במאמר לסעיף, שכן עולה ממנה כי הוראות בכורה מן הסוג הקבוע בסעיף הנידון היו מקובלות ברחבי העולם בעת חקיקת חוק הנפט, וגם כיום חקיקה של מדינות שונות כוללת אותן.