בין אינטימיות נדרשת ובלתי־מוגבלת לכפייה: המקרה של עובדות בית

במאמר זה אני טוענת כי קיים קשר הדוק בין היות עבודת הבית עבודה אינטימית לבין יצירתם של מצבי כפייה בעייתיים שמעוצבים על־ידי המדינה ובתי־המשפט. הקושי לראות שמדובר במצבי כפייה נעוץ בחמקמקות שעבודה אינטימית מייצרת, אשר מצד אחד יכולה להסביר מדוע יש האומרים כי עובדות בית הן כמו בנות משפחה וכי לעיתים יש להן כוח רב יותר מאשר למעסיק, אך בה־בעת להטיל עליהן מציאות של הסדר עבודה בעייתי ביותר. אני טוענת כי האינטימיות בעבודת הבית מעוצבת על־ידי המשפט והמדיניות בישראל כנדרשת וכבלתי־מוגבלת, ומראה כיצד הבניה כזו מאפשרת להגיע בקלות למצבים של כפייה. ארבעה מצבי כפייה בעייתיים מפורטים: כפייה של זמן ומרחב; מוחלשות כלכלית; אינטימיות בלעדית עם המטופל; וכן כפייה של מעסיקים. ההכרה בכך שמדובר במצבים של כפייה, אשר פוגעים בזכות הבסיסית של העובדת לחירות, מחייבת לפעול למניעתם. אף שיש לעודד אינטימיות בעבודה ולהעריך את היתרונות שבעבודה אינטימית, יש גם צורך אקוטי להתמודד עם תוצאותיה הקשות. במקרה של עובדות הבית, הדרך להשיג זאת היא על־ידי יצירת מתחמים של אוטונומיה והגבלת האינטימיות הנדרשת. אמצעים שיכולים להשיג מטרה זו מוצגים בפרק האחרון של המאמר.