מנגישוּת חלקית, שאין בה צדק, לחקיקה צודקת: לקראת פרדיגמה חדשה של הפסקות היריון בישראל

מאמר זה מנתח את הרקע ההיסטורי לגיבושו של ההסדר החוקי בנושא הפסקות היריון בישראל, שגובש בשנת 1977, מאיר את הבעייתיות המאפיינת את אכיפתו לאורך השנים, ומשרטט מתווה להסדר חלופי ראוי יותר. הטענה המרכזית היא כי ההקשר הישראלי הייחודי שהוליד את ההסדר הקיים — ובמרכזו העדרה של תפיסת מסגרת עקרונית של זכויות שמכוחה נגזר היקפו של ההסדר ואשר ממנה הוא שואב את תוקפו — הפך את חוק ההפלות הישראלי להסדר חוקי שאינו ניתן לביצוע ולאכיפה על-פי לשונו הרשמית. מצב זה עודד לאורך השנים מעבר ממודל של אכיפה למודל של עקיפה, שמשמעותו היא שחלק גדול מהפסקות ההיריון הנעשות בישראל אינן מתבצעות כלל על־פי חוק, אלא תוך עקיפתו. עובדה זו היא המפתח להבנת הקשיים המאפיינים את החוק עד עצם היום הזה, ובמרכזם הפגיעה הקשה בשלטון החוק, בצדק ובשוויון המגדרי.

המקרה הספציפי מאיר באופן עמוק ומורכב יותר גם את יחסי-הגומלין שבין המשפט לבין המציאות החברתית, ומוביל למסקנה כי כוחו של המשפט במשטור המציאות החברתית הוא מוגבל. בהקשר זה מתברר כי חקיקה המגבילה את נגישותן של הפסקות היריון באופן שאינו תואם צרכים ממשיים של נשים אינה משנה את המציאות החברתית בנושא של הפסקות היריון. כשלונו הנמשך של ההסדר החוקי בנושא הפסקות היריון במתן מענה הולם לצרכים ממשיים של נשים הוליד מציאות חברתית שחזקה מן החוק. כחלק ממציאות זו ניתן לראות כיצד ההסדר החוקי האוסרני עודד דווקא תהליכים של איון החקיקה הקיימת. מאמר זה תורם אפוא מימד נוסף לדיון הפמיניסטי הביקורתי בהשפעתו של המשפט על המציאות החברתית — מימד הבוחן מהכיוון האחר את האופן שבו המציאות החברתית מרסנת את כוחו של המשפט וחותרת תחת האפקטיביות של איסוריו המגבילים.