סרבנות גט עילה נשית, גברית או עצמאית המאפשרת לפצות גם – גברים מסורבי גט? בין צדק חלוקתי, צדק מתקן והגברת כוח המיקוח של המסורב/ת

תביעות לפיצויים בגין סרבנות גט נהפכו לתופעה נפוצה בישראל בעשור האחרון, ובמדינות אחרות אף לפני כן. המקרה הקלסי הוא של אישה שבעלה סוחט אותה כלכלית תמורת מתן הגט, אף שחויב על־ידי בית־הדין הרבני לגרשה, ואשר עקב כך מגישה נגדו תביעה אזרחית לפיצויים לבית־המשפט לענייני משפחה. בדרך־כלל תביעות כאלה מוגשות מתוך רצון לשפר את כוח המיקוח ולהגיע לעסקה לאחר ההליך: האישה תוותר על הפיצויים והבעל יוותר על תביעותיו הכספיות בבית־הדין הרבני וייתן את הגט המיוחל. לכאורה מדובר ב"עילה נשית": התביעות נועדו לחלץ מנישואיהן במיוחד נשים דתיות וחרדיות, אשר אינן יכולות לחיות עם בן־זוג אחר בעודן מסורבות, ולכן ניצבות בפני מבוי סתום של ממש בחייהן.

אולם קיימים גם "מקרים הפוכים" — של נשים המסרבות לקבל גט, למשל עקב רצון להמשיך לקבל מזונות בזמן פירוד. לכאורה גם הבעל יוכל להגיש תביעה ולהמיר אחר כך את הפיצויים שייפסקו לטובתו בהסכמת האישה לקבל גט. אולם מצבו של המסורב קל מזה של המסורבת בכמה היבטים, ולוּ במישור התיאורטי. בהינתן זאת, האם אכן מדובר בעילה נשית, העומדת רק לאישה, אשר עלולה להיקלע למבוי סתום של ממש, או שמא העילה של סרבנות גט היא עילה עצמאית, המאפשרת גם לבעלים מסורבי גט לתבוע, אף שהם יכולים, ולוּ מבחינה תיאורטית, להמשיך בחייהם? ואם בעל נמצא גם הוא בפועל במבוי סתום, מכיוון שלא הצליח להמשיך בחייו, האם ייפסק לטובתו פיצוי? האם התשובות לשאלות אלה ישפיעו גם על התשובות לשאלות אחרות, כגון אם יש מקום לא לפסוק פיצוי למסורבת חילונית, שכן זו, להבדיל מדתייה, יכולה, ולוּ במישור התיאורטי, לחיות עם אחר בעודה מסורבת ונשואה?

האם הפתרון לדילמות הללו נעוץ בשיעור הפיצוי, ולא בעצם מתן הפיצוי? האם יש לקבוע כי כל סרבנות מהווה עוולה אך שיעור הפיצוי — ולוּ מעבר לשכבת פיצוי בסיסית וקבועה בגין הפגיעה באוטונומיה — ייקבע בהתחשב בפרמטרים אחרים, כגון שיקולים חלוקתיים ועוצמת הנחיתות המגדרית, כך שגברים יקבלו אומנם פיצוי אך פּחוּת מזה שיינתן לנשים? אם זאת תהיה מסקנתנו, אזי העילה תיוותר בבסיסה עילה נשית. לגברים תהיה אומנם עילה, אך היא תושווה לעילה הנשית, והתוצאה תהיה בדרך־כלל פיצוי נמוך יותר. במסגרת זו ייבחנו סוגיות נוספות: השאלה אם נזקו הנפשי של מסורב גט גבוה, שכן גבר כזה נחשב על־ ידי החברה כחלש, כנוע ולא גברי מספיק; מידת הפגיעה בפועל — קרי, עד כמה הצליח/ה המסורב/ת להמשיך בחייו/ה — כביטוי לצדק מתקן, שהוא עיוור למגדר (העילה כאן תהא עצמאית, ולא רק נשית, אך יהיה צורך לבחון אפשרות של פסיקת פיצויים בשיעורים שונים למסורבים מבוגרים מול צעירים, וכן לחילונים מול דתיים); שיקולים הלכתיים של חשש מגט מעושה, שבעטיים ייתכן שיש לפסוק פיצוי נמוך יותר לנשים דווקא; ועוד.

בהמשך לפרמטרים אלה יוצגו מודלים שונים לקביעת גובה הפיצוי שיינתן למסורבים (אם בכלל) לעומת מסורבות. לגבי כל מודל כזה ייבחנו הוודאות והיציבות שלו, מידת סיועו בקידום כוח המיקוח של המסורב/ת, התאמתו למטרות הדין האזרחי בראייה פלורליסטית )צדק מתקן, צדק חלוקתי והרתעה יעילה) והשפעתו על שאלות כגון פסיקת פיצוי לחילונים מול דתיים ולצעירים מול מבוגרים. הדיון ישפיע גם על הסוגיה הכללית שעניינה הדרך הראויה להערכת נזק נפשי לא־ממוני, וכן יוביל למסקנה אם אכן מדובר בעילה נשית, גברית או עצמאית. אסביר כי חיבור העילות יכול ליצור מציאות חדשה ואיתנה יותר.