"אני מחליט עליי" - פרטיות של ילדים בעידן הדיגיטלי והזכות לחזרה מהסכמה הורית

המאמר עוסק בסוגיית החזרה מהסכמת הורים לוויתור על פרטיות ילדיהם בעידן הדיגיטלי. המאמר בוחן את ההצדקות להכרה בזכות של קטין (ושל קטין שבגר) לחזור מהסכמה לוויתור על פרטיותו שניתנה על-ידי הוריו בשעה שהיה קטין. בבסיס המאמר עומדות כמה הנחות-מוצא: ראשית, שילדים, ובעיקר מתבגרים, מעריכים מאוד את פרטיותם, ומבקשים לשלוט בשימוש שנעשה במידע על-אודותיהם ובאופן זרימתו; שנית, שבעידן הדיגיטלי הורים נוטים לתת את הסכמתם לגורמים שלישיים ולפעולות הכרוכות בפגיעה בפרטיות ילדיהם בנסיבות שלא היו אפשריות קודם לכן; שלישית, שהסכמה הניתנת על-ידי הורים לוויתור על פרטיות ילדם עלולה להשפיע עליו ולפגוע בפרטיותו גם לאחר שייהפך לבגיר; רביעית, שהמדינה אינה נוטה ככלל להתערב בהחלטותיהם של הורים בעניין השמירה על פרטיותם של ילדיהם הקטינים, חרף סמכותה העקרונית לפעול לשמירה על זכויות קטינים ועל טובתם; חמישית, שהוראות הדין אינן מסדירות את נושא חזרתו של אדם מהסכמה שניתנה על-ידי אחר לוויתור על פרטיותו.

הטענה המרכזית שעולה מהנחות אלה, ואשר מצויה במוקד המאמר, היא שכאשר הסכמה לפעולות הכרוכות בוויתור על פרטיותו של קטין ניתנה על-ידי הוריו, אין לראות בהסכמה זו "הסכמה מדעת" הניתנת ללא הגבלת זמן, ויש לאפשר לקטין (או לקטין שבגר) לחזור מהסכמה זו ולדרוש את מחיקת המידע מהרשת ואת הפסקת השימוש בו. המאמר מציג שלוש הצדקות מרכזיות להכרה בזכותו של אדם לחזור מהסכמה שנתנו הוריו לוויתור על פרטיותו: (1) הצדקה המבוססת על הפרשנויות התיאורטיות המרכזיות של הזכות לפרטיות (פרטיות כגישה, פרטיות כשליטה, פרטיות הקשרית); (2) הצדקה המבוססת על הכשלים הקיימים בהליך מתן ההסכמה של הורים לוויתור על פרטיות ילדיהם; (3) הצדקה המבוססת על התיאוריות בדבר יישום עקרון טובת הילד וזכויותיו. הכרה בזכותו של אדם לחזור מהסכמה לוויתור על פרטיותו שנתנו הוריו בשעה שהיה קטין עשויה לאפשר לו לשלוט במידת החשיפה של מידע על-אודותיו ובאופן השימוש בו. לנוכח התפתחות הטכנולוגיה, השימוש הגובר של הורים ברשת והתבגרותם של הילדים הראשונים שנולדו אל תוך העידן הדיגיטלי, הסוגיה שבליבת מאמר זה תיעשה רלוונטית יותר ויותר בשנים הבאות.