חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו- 2005 : החוק בראי הפרקטיקה הרפואית

בשנת 2005 נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו־2005. מטרת החוק הייתה להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות באופן המכבד, בתנאים מסוימים, את רצון החולה לא לקבל טיפול רפואי מאריך חיים, תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים לבין עקרון האוטונומיה והערך של איכות החיים. החוק והתקנות שהותקנו על-פיו קובעים תהליך קבלת החלטות באשר לטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות בסוף חייו.

חרף חשיבותו ומרכזיותו של החוק, וחרף הביקורת שהוטחה בו, שאלת יישומו בפרקטיקה הרפואית טרם זכתה לבירור אקדמי מעמיק. שאלה זו היא העומדת במרכזו של המאמר, שהוא פרי מחקר איכותני רחב-היקף שבמסגרתו נערכו ראיונות עם רופאים המטפלים בחולים הנוטים למות. המחקר נועד לבחון את מידת ההלימה בין עקרונות-היסוד שבחוק והליך קבלת ההחלטות הקבוע בו לבין עמדות הרופאים ודפוסי קבלת ההחלטות שלהם בפרקטיקה. המאמר מתמקד בחמש סוגיות מרכזיות: יידוע החולה כי הוא נוטה למות ובירור רצונו באשר לטיפול הרפואי בו בסוף החיים; קבלת החלטה באשר לחיבור החולה למכונת הנשמה ולהפסקת פעולתה; מעורבותה של המשפחה בתהליך קבלת ההחלטות; מידת ההיכרות של הרופאים עם החוק; ועמדותיהם של הרופאים באשר לעקרונות-היסוד של החוק.

ממצאי המחקר מגלים כי ככלל אין הלימה בין תהליך קבלת ההחלטות הקבוע בחוק לבין ההתנהלות שהרופאים המשתתפים במחקר מדווחים עליה. הסיבה לכך היא שהתנהלותם של רופאים מושפעת ממגוון של גורמים, כגון הכרה בזכות החולה לאוטונומיה, שיקולים והנחות פטרנליסטיות, קשיים רגשיים בהתמודדות עם נושא המוות, אופי המערך הטיפולי ואופי הקשר עם החולה. נוסף על כך, ממצאי המחקר מובילים למסקנה כי דפוסי הפעולה שרופאים מדווחים עליהם משקפים תפיסה של אוטונומיה תלוית-יחסים, אשר שונה במהותה מהתפיסה הליברלית-האינדיווידואליסטית המעוגנת בחוק החולה הנוטה למות ובדין הישראלי בכללותו. 

בחלקו האחרון של המאמר נבחנות ההשלכות האופרטיביות של ממצאי המחקר. אלה, כך נטען, צריכות להתממש הן במישור המשפטי, בדמות תיקון החוק, והן במישור הלבר-משפטי, בדרך של חינוך הרופאים.