השוואה כלפי מטה בחינוך

מאמר זה עוסק בשאלת ההצדקה של "השוואה כלפי מטה" בחינוך. השוואה כלפי מטה מתרחשת כאשר שוויון מושג על-ידי החלשתם של החזקים והורדתם לדרגתם של החלשים. על פניו, השוואה כלפי מטה נראית לא-יעילה, לא-רציונלית ולא-מוסרית, ומונעת לכאורה מקנאה גרידא. במאמר זה אטען כי בניגוד לאינטואיציה ראשונית זו, יש מקרים — וחינוך הוא אחד מהם — שבהם השוואה כלפי מטה הינה מוצדקת ואף הכרחית לשם השגת צדק.

הטיעון במאמר מתחלק לשניים: טיעון פילוסופי נורמטיבי וטיעון משפטי. הטיעון בחלקו הראשון של המאמר מתבסס על הדיון הפילוסופי העכשווי העוסק בצדק חלוקתי בחינוך, ועיקרו הוא שעקב היות החינוך "טובין מדרגי", כלומר כזה שערכו נקבע באופן יחסי למצבם של אחרים, אין די בשיפור מצבם של החלשים על-מנת לקדם צדק, ופעמים רבות הגבלת היכולת לרכוש יתרון היא הכרחית לשם כך. חלקו השני של המאמר, ושם מצויה תרומתו העיקרית, עוסק בניתוח ההיבטים המשפטיים של הגבלת יתרון בחינוך. הניתוח מתמקד בשני תחומים מרכזיים, שלשניהם יש השפעה מכרעת על צדק חלוקתי בחינוך, ואשר בשניהם המשפט עוסק באופן מקיף ותדיר: הקצאת משאבי חינוך ושיבוץ תלמידים לבתי-ספר. מסקנתי מניתוח המשפט הנוהג ביחס לסוגיות אלה היא כי בעוד המשפט הישראלי מעניק הגנה רחבה לעקרון השוויון בחינוך, ואף מכיר בשוויון החינוכי כזכות-יסוד המוגנת במסגרת הזכות לכבוד שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הגנה זו מתמקדת בעיקר באמצעים של מניעת הפליה והסרת חסמים פורמליים, שניתן לאפיינם כאמצעים של "השוואה כלפי מעלה. "אמצעים המקדמים שוויון באמצעות מניעת יתרון אינם זוכים בדרך-כלל בהגנת המשפט. הדיון במאמר יראה מדוע העדרם של אמצעים להגבלת יתרון פוגע ביכולתו של המשפט לקדם באופן משמעותי שוויון בחינוך. המאמר מצביע, עם זאת, על כמה פסקי-דין, תקנות והחלטות של משרד החינוך מן השנים האחרונות המגבילים רכישת יתרונות חינוכיים. ייתכן שיש באלה כדי להעיד על תחילתה של מגמה המכירה בהכרח שבהגבלת יתרון, במקרים המתאימים, לשם מימוש צדק בחינוך. מגמות אלה יש להרחיב ולהעמיק.