עשרים שנה לתיקון סעיף 31 לחוק בתי המשפט: המשפט החוזר בישראל על פרשת־דרכים

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר קיימת במשפט הפלילי הישראלי מאז נחקק חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957. עם זאת, בארבעים השנים הראשונות לקיומו של מוסד המשפט החוזר, עשה בית-המשפט העליון שימוש בסמכות זו בשלושה מקרים בלבד. לעומת זאת, בעשרים השנים שחלפו מאז הורחבו, בשנת 1996, העילות למשפט חוזר הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, קיבל בית-המשפט עשרים וחמש בקשות למשפט חוזר.

מאמר זה, שהוא תוצר של המחקר המקיף הראשון שנערך בישראל בנושא המשפט החוזר, בוחן את האופן שבו התעצב מוסד זה למן הרפורמה בסעיף 31 — הן במישור המהותי, קרי השינויים שחלו בפסיקת בית-המשפט העליון, והן במישור הדיוני, קרי השינויים שחלו בסדרי הדין לבחינת בקשות למשפט חוזר. הניתוח יתמקד בשאלה איזו מבין שתי הגישות המרכזיות הקיימות בספרות ביחס להרשעות-שווא — "גישת החפות" ו"גישת ההליך ההוגן" — שלטה עד כה בעיצוב המשפט החוזר בישראל.

במישור המהותי אראה כי מוסד המשפט החוזר הולך ומתעצב בשנים האחרונות בראי גרסה "קיצונית" של גישת החפות, שלפיה רק ראיות המוכיחות באופן חד-משמעי כי הנידון לא ביצע את העברה שבה הורשע עשויות להצדיק את ביטול ההרשעה. התוצאה היא שהמגמה של הרחבת השימוש במשפט החוזר בעקבות תיקון סעיף 31 נותרה למעשה מוגבלת מאוד, ומתבטאת בעיקר בתיקים שבהם הורשעו נידונים בעברות קלות יחסית. יתרה מזו, רוב הבקשות שמתקבלות מבוססות על ראיות המוכיחות כי נפלה טעות בהרשעה באופן כה חד-משמעי, עד שהצורך לנהל בעקבותיהן משפט חדש מתאיין למעשה.

במישור הדיוני התחוללו במשפט החוזר תהליכים שאכנה אותם תהליכי "ביורוקרטיזציה" ו"אדוורסריזציה". תהליכים אלה מקשים בירור כלל-מערכתי של פגמים בהליך שהוביל להרשעה, ומכאן שיש להם פוטנציאל להחליש בפסיקה את גישת ההליך ההוגן. אולם, מאחר שלא חלו במקביל שינויים שיאפשרו לנידונים לערוך בדיקות שיניבו ראיות לחפותם הממשית, נותר המשפט החוזר כלי לא-אפקטיבי לתיקון הרשעות-שווא גם לפי גישת החפות.

ברמה הנורמטיבית יבקר המאמר את הירידה בכוחה של הזכות להליך הוגן לבסס הצדקה למשפט חוזר בישראל. ביקורת זו תתבסס על תובנותיה של הגישה המוסדית, אשר מאתגרת את ההבחנה הדיכוטומית — המאומצת בחלק מהספרות המשפטית — בין ערך ההליך ההוגן לבין ערך האמת. אבקש להראות כי הגישה המוסדית להליכים שלאחר הרשעה, המהווה דרך-ביניים בין גישת ההליך ההוגן לגישת החפות, מאפשרת למשפט החוזר למלא את ייעודו המוסדי, ומובילה לפרשנות קוהרנטית יותר של העילות הקבועות בסעיף 31. לנוכח זאת אטען כי נדרשת כיום רפורמה נוספת הן בפרשנותן של העילות למשפט חוזר והן במישור הדיוני, אשר תסייע להתאים את המשפט החוזר לגישה המוסדית. אם לא כן קיים חשש שהמשפט החוזר ישוב להיות כמעט "אות מתה" בספר החוקים הישראלי, כפי שהיה בטרם תוקן סעיף 31.