לא עוד "כבוד הריבונות" – דרישת ההדדיות ועליית קרנם של שיקולים ציבוריים־ריבוניים מתחום המשפט הבין־לאומי הפומבי בתחום המשפט הבין־לאומי הפרטי
איריס קנאור
מאמר זה בוחן את התפקיד ששיקולים ציבוריים־ריבוניים מתחום המשפט הבין־לאומי הפומבי ממלאים במסגרת הכרעות בסכסוכים מתחום המשפט הבין־לאומי הפרטי. הוא עושה זאת באמצעות בחינתה של דרישת ההדדיות, שהיא אחד התנאים שפסק־דין זר צריך לעמוד בהם עובר לקליטתו בשיטת המשפט הישראלית.
המאמר מדגים כיצד פסיקתו המודרנית של בית־המשפט העליון פירשה את הדרישה להדדיות בצורה מקילה, ביוצרה מעין "חזקת הדדיות", שלפיה בהעדר ראיה קונקלוסיבית לכך שהמדינות הזרות שמהן הגיעו פסקי־הדין הזרים מסרבות לקלוט פסקי־דין ישראליים, חזקה היא שדרישת ההדדיות מתמלאת, ועל שיטת המשפט הישראלית לקלוט את פסקי־הדין הזרים. דהיינו, בית־המשפט הישראלי מסתפק בהוכחה שמדינת המקור של הפסק אינה מסרבת כעיקרון לקלוט פסקי־דין זרים. המאמר מבסס את הטענה שעליית קרנה של דרישת ההדדיות ושלילת תחולתה הדווקנית מעידות כי בית־המשפט הישראלי נכון כיום, יותר מבעבר, לתת משקל רב יותר לשיקולים ציבוריים־ריבוניים המשקפים את מערך יחסי החוץ בין המדינות במסגרת הכרעותיו בסכסוכים חוצי גבולות בין אנשים פרטיים.
בחינת הפרשנות המדויקת שניתנה לדרישת ההדדיות על־ידי בית־המשפט העליון מלמדת גם על היקף התפקיד הריבוני שבית־המשפט נכון למלא בעצבו את המקום האסטרטגי־הפוליטי המדויק אשר ראוי לדעתו שמדינת־ישראל תימצא בו במסגרת יחסי החוץ שלה. שיבוץ עמדתה המוסדית של הרשות השופטת הישראלית בנוגע לדרישת ההדדיות בתיאוריה בדבר "נימוס בין־לאומי" מצביע על כך שבית־המשפט הישראלי תומך בהקמת מארג אוניוורסלי של קליטת פסקי־דין זרים תוך שיתוף־פעולה שיפוטי עולמי. בכך בית־המשפט העליון נכון לקדם תפיסות גלובליות בבואו להכריע
בסכסוכים פרטיים חוצי גבולות.