גיוון היסוד הנפשי בעברה

במקבץ מרוכז של פסקי־דין מן העת האחרונה גילה בית־המשפט העליון נטייה גוברת לגוון ולרבד את קטגוריות היסוד הנפשי בעברה. המאמר סוקר את פסקי־הדין האלה ומשרטט קווים להבנתם במאוחד. ראשית, המאמר טוען כי טיב ההנמקות ששימשו את בית־המשפט בהכרעותיו, ובעיקר העדפתם של שיקולי מדיניות חברתית על שיקולי אשָם אישי, מאותתים על עליית קרנו של הפרגמטיזם המשפטי בדיני העונשין — ענף משפטי אשר עד לאחרונה גילה התנגדות כמעט גורפת לזרם משפיע זה בחשיבה המשפטית. לעליית הפרגמטיזם בדיני העונשין מתלווה ירידה במידת סמכותם של עקרונות־היסוד של האחריות הפלילית. שנית, המאמר מצביע על כך שבית־המשפט התעלם בפסיקתו מהסיבוכים הדיוניים הכרוכים במפרט דק של רכיבים נפשיים, שהבולט מביניהם נוגע בשאלת ההוכחה. אולי הייתה דעתו נתונה לשיקולי מדיניות פרגמטיים — אם בית־המשפט משתמש בקטגוריות של היסוד הנפשי כדי לקדם באמצעותן יעדים חברתיים כלליים, אזי שאלת ההוכחה של היחס המנטלי של הנאשם הקונקרטי נהפכת למשנית — ואולי התמקדותו הטבעית של בית־המשפט במקרים קונקרטיים מנעה דיון בהשפעות־הרוחב של שינוי הדין שנוצר. שלישית, המאמר ממקם את הפסיקה החדשה בהקשרה ההיסטורי, ומגלה בה נקודת מפנה בהֲנִיעה של בתי־המשפט לגוון את קטגוריות היסוד הנפשי — מהרצון בימים עברו להרחיב את תחולתה של האחריות הפלילית אל הרצון כיום לצמצמה. בה־בעת, בפסיקתו החדשה בית־המשפט מפנה עורף לפרויקט המודרניסטי של יצירת "החלק הכללי" של חקיקת העונשין, ומציע תפיסה מהפכנית: הוא מסית את הדגש משאלת התאמתה של העברה לקטגוריות הנפשיות החקוקות, כמקובל, לשאלה ההפוכה — התאמת קטגוריה נפשית לעברה. לבסוף, המאמר מאפיין את פסקי־הדין הנסקרים כשלב בהתגברותו של בית־המשפט העליון על האפקט ממתן היצירתיות השיפוטית של תיקון 39 לחוק העונשין.