"עיוני משפט" בן ארבעים היש והאין

ניתן לחלק את ההיסטוריה של המאמרים שהתפרסמו בעיוני משפט לשתי תקופות. בתקופה הראשונה — "תקופת הפסיקה" — התפרסמו בכתב-העת מאמרים שעסקו בעיקר בניתוח פסיקתו של בית־המשפט העליון. בתקופה השנייה — "תקופת הפסיקה והספרות (המשפטית)" — נמשכת מרכזיותה של הפסיקה בדיונים המתקיימים במאמרים, אולם מצטרף אליה שימוש נרחב בחומרים המבקשים להאיר את הפסיקה באמצעות ספרות תיאורטית שנכתבה על-ידי מלומדי משפט כמו-גם על-ידי מלומדים הממוקמים בדיסציפלינות שמחוץ למשפט. בתקופה זו ניתן למצוא גם מאמרים המבקשים להבין את התופעה המשפטית באמצעות מחקרים אמפיריים, וכן מאמרים העוסקים בהיסטוריה של המשפט. אולם ב"תקופת הפסיקה והספרות" בולט לעין ההעדר הכמעט-מוחלט של עיסוק בתכנים של אומנות, דהיינו, בתכנים הלקוחים מהספרות, מהשירה, מהמחזאות ומהקולנוע. העדר זה הוא בעייתי מכמה בחינות. ראשית, בעיה מרכזית של הליברליזם היא שהוא "רזה" מבחינת המשמעות שהוא מסוגל לספק לאזרחיה של המדינה הליברלית. את רזון המשמעות של הליברליזם יכולה למלא האומנות, דהיינו, תכנים המתמודדים עם שאלות אנושיות בדרך מזוקקת, היוצרת חוויה מעוררת מחשבה, מרגשת ובעלת השפעה מתמשכת. בלא שליטה בתכנים של אומנות, המסרים של המשפטנים הליברליים לאלה הקוראים אותם ומאזינים להם הם רזים וחסרים. שנית, הליברליזם הישראלי נמצא בתחרות קשה עם הדתיות. לדתיות יש יתרון ניכר על הליברליזם מבחינת עושר המשמעות שהיא מסוגלת להציע לבני-האדם. סיכוייו של הליברליזם להצליח בתחרותו עם הדת יגברו אם הפעלת הליברליזם תהא שלובה בהפצה נרחבת של אומנות. שלישית, חומרים הלקוחים מהאומנות חשובים לפיתוח הכישורים שמשפטנים נזקקים להם על-מנת למלא כהלכה את תפקידיהם המקצועיים. לצד האומנות, רכיב שני שהעדרו בולט במאמרים שהתפרסמו בעיוני משפט, אפילו ב"תקופת הפסיקה והספרות", הוא כתיבה ביקורתית על תרומת המשפט לשימור המשטר הכלכלי, החברתי והפוליטי של ישראל ("לימודי משפט ביקורתיים"). שני סוגי החסר דלעיל (החסר בתכנים של אומנות והחסר בכתיבה בסוגה של לימודי משפט ביקורתיים) משקפים חסר בחינוך המשפטי הקיים בישראל. כשם שמה שיש בחינוך המשפטי משתקף בין דפיו של עיוני משפט, מה שאין בחינוך המשפטי משתקף בהעדרו ממאמרי כתב-העת.