מבט חדש על הסכמה בעברת האינוס
רותי לבנשטיין לזר
הכתיבה המשפטית בכלל וזו המשפטית-פמינסטית בפרט עוסקות זה עשורים אחדים באופן שבו על המשפט הפלילי להמשיג את עברת האינוס, ובפרט בגבולותיה של ההסכמה ובאופן שבו היא מפורשת על-ידי בתי-המשפט. מבט אל מעבר לים – אל קנדה, אנגליה, אוסטרליה וארצות-הברית – מראה כי סוגיית ההסכמה בעברת האינוס מהווה נושא מרכזי בכתיבה האקדמית המשפטית. בעוד הכתיבה האקדמית מחוץ לישראל בסוגיה זו מוסיפה להתפתח, בישראל הדיון האקדמי בהסכמה הואט. עוד נראה כי במדינות אלה התרחשו בשני העשורים האחרונים תמורות חקיקתיות ופסיקתיות בכל הנוגע בהגדרת עברת האינוס ובהמשגת יסוד ההסכמה. בישראל, לעומת זאת, לא טפיל המחוקק בסוגיית ההסכמה בעברת האינוס מאז התקבל בשנת 2001 תיקון 61 לחוק העונשין.
מאמר זה מבקש למלא את החסר ולעסוק בהיבטים החברתיים והמשפטיים של הסכמה בעברות מין, ובעיקר בעברת האינוס. המאמר מציע חשיבה מחודשת על יסוד ההסכמה בעברת האינוס ועל עיצובה הראוי של עברת האינוס, באמצעות מתווה משפטי של מיניות קומוניקטיבית שייצוק תוכן מודרני במושג ההסכמה. המודל המוצע במאמר מבקש לקבוע בחקיקה את דרישת ההסכמה הפוזיטיבית (affirmative consent) באמצעות תיקונו של היסוד העובדתי בעברת האינוס כך שיכלול דרישה לנקיטת "צעדים סבירים לווידוא הסכמה".
המאמר מבקש לתרום בשני אופנים: ראשית, הוא מבקש לפתח את השיח התיאורטי בישראל בנוגע להסכמה בעברת האינוס, הלוקה כאמור בחסר בעשורים האחרונים; ושנית, ברובד הנורמטיבי הוא מבקש לקדם חשיבה מחודשת על יסוד ההסכמה ועל עיצובה הראוי של עברת האינוס, באמצעות הצגת מודל חדש אשר יאפשר הגנה טובה יותר על נפגעות ונפגעים של עברות מין.