מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית־הדין הרבני - על אכיפת גירושים בטענת "מאיס עלי"

בשנים האחרונות מתרחשים שינויים דרמטיים בדיני הגירושים ההלכתיים החלים מכוח החוק על יהודים בישראל. דומה שהכתיבה האקדמית על דיני הנישואים והגירושים בישראל הדגישה בעיקר את הביקורת — המוצדקת פעמים רבות — על פסיקתם של בתי-הדין הרבניים, ולא נתנה כמעט דעתה לעובדה שבתחום המרכזי של עילות הגירושים חלה מהפכה של ממש. בשנים האחרונות אנו מוצאים בפסיקת בתי-הדין נטייה ברורה של זניחת עילות הגירושים הקלסיות, המבוססות על אשם המוכח באמצעות ראיות חזקות, כבסיס הבלעדי לחיוב גט ולהפעלת סנקציות. מדובר במהפכה שמשמעותה ברורה: באופן כללי, ובהשוואה למצב בעבר, קל יותר כיום, בפרט לנשים, לקבל גט מבן-הזוג הסרבן, ובמהירות רבה יותר. 

המאמר מתרכז בנדבך מרכזי במגמה זו: עלייתה של עילת "מאיס עלי" בבתי־הדין הרבניים בישראל. משמעותה של עילה זו — היכולה לשמש גם גברים המבקשים להתגרש, אולם מטבע הדברים השימוש המעניין יותר בה הוא על-ידי נשים, ובו יעסוק המאמר — היא שבמקרה שבו האישה סולדת מבעלה ובית-הדין משתכנע בקיומה של סלידה זו, קמה לה זכות לקבל את הגט. המאמר סוקר את ההיסטוריה המורכבת של עילה זו — החל ביסודותיה בספרות התלמוד, המשך בשקיעתה ובצמצומה בימי-הביניים, וכלה ביחס אליה בבית-הדין הרבני עד לדור האחרון — אולם עיקרו של המאמר עוסק בתחייתה המחודשת בשנים האחרונות. העובדה שבבתי-הדין מתרחש שינוי דרמטי ביחס לעילה זו עולה לא רק מסקירת הפסיקה, אלא גם מדברי ביקורת חריפים של דיינים ותיקים המתריעים על כך ששינוי זה מהווה חריגה של ממש מן המדיניות ההלכתית של פסיקת הדורות האחרונים בכלל ושל בתי-הדין הרבניים (עד לשנים האחרונות) בפרט. המאמר מציג שלוש מגמות המרכיבות יחדיו את השינוי בפסיקתם של בתי-הדין: פסיקה בניגוד למגמה הרווחת במסורת הפסיקה במאות השנים האחרונות; פסיקה אשר מעל לפני השטח ממשיכה את המסורת הקיימת אך באופן סמוי משתלבת במגמת השינוי; ופסיקה ההופכת את טענת "מאיס עלי" לעילת-סל, המאפשרת גירושים מהירים יחסית במקרים רבים, כולל במקרים שבהם המניע לגירושים נעוץ בהתנהגות של הבעל אשר אינה מוכרת כלל כשלעצמה כעילת גירושים בספרות ההלכתית הקלסית אך נתפסת כלא-ראויה בעולם של ימינו. 

המאמר עוקב אחר ההתפתחויות ההלכתיות שהובילו לחידושים אלה, ומראה כי בחלק מן המקרים מדובר במהלך המבוסס על קריאה יצירתית של מקורות מועטים שאינם חד-משמעיים. מהלך זה מלמד כי אין מדובר אך ורק בהתפתחות טבעית של השיח ההלכתי הפנימי, אלא בניסיון להכיר במציאות החיצונית ובשינויים החברתיים החלים במוסד המשפחה. בד בבד מהלך זה מקיים שיח מפרה עם הנורמות המשפטיות של דיני הגירושים החוץ-הלכתיים כפי שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות, בפרט ביחס לאפשרות להתגרש ללא אשם אובייקטיבי.