בעשור האחרון ההיסטוריה משמשת כקלף בידי מבקרים מימין, משפטנים ופוליטיקאים, שמבקשים לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון ולהפחית את כוחו. לפי הנרטיב ההיסטורי שהם משתמשים בו בית המשפט העליון של ראשית המדינה מילא את התפקיד בצורה טובה, תוך שמירה על הפרדת רשויות ראויה וריסון שיפוטי. העשורים הראשונים היו עידן התמימות והצניעות, ואילו אהרן ברק ובני דורו ביצעו בשנות ה־ 80 וה־ 90 של המאה ה־ 20 מהפכה וקלקלו את בית המשפט העליון. המבקרים האלו לעיתים חלוקים במטרות שלהם, אך מוצאים את עצמם כשותפים לאותו נרטיב שמשמש לגיבוש קואליציה רחבה של מבקרי בית המשפט מסוגים שונים.

הנרטיב ההיסטורי הביקורתי נתפר בתפרים גסים מאוד. הוא מתבסס באופן סלקטיבי על כמה מרכיבים מהנרטיב של מנחם מאוטנר, תוך אימוץ המבנה הכללי של נרטיב דניאל פרידמן. המאמר יראה מי יצר את הנרטיב הביקורתי מימין, ומה היו חומרי הגלם שבהם השתמשו יוצריו. עוד הוא יראה כיצד הייתה התעלמות מההבדלים המשמעותיים בין שני הנרטיבים, ואילו חלקים מתוך הנרטיבים שלהם הוזזו הצידה. כן יראה המאמר שהנרטיב הביקורתי נבנה תוך התעלמות מרוב המחקר ההיסטורי־משפטי העצום שהתפתח בשלושת העשורים האחרונים ושעוסק בבית המשפט העליון, ובמשפט הישראלי בכללו.

תוצר לוואי של ניתוח הנרטיבים, שרלוונטי ביחס למחקר ההיסטורי ולא ביחס למאבק הפוליטי, הוא זיהוי של נושאים לסדר היום המחקרי של היסטוריונים משפטיים, והצעת נושאים כאלה.

פירוק הנרטיב אין מטרתו לספק כתב הגנה לבית המשפט העליון הנוכחי או לבית המשפט העליון של ברק; הוא יאפשר חשיבה ביקורתית שהיא גם בונה על מקומו הרצוי של בית המשפט העליון במערכת השלטונית הישראלית.