מאמר זה דן ביועץ המשפטי לכנסת, במעמדו כמוסד עצמאי ונפרד מהיועץ המשפטי לממשלה ובמקומו במבנה הפרדת הרשויות בישראל. הדיון ייערך מתוך הפריזמה של תפקיד היועץ המשפטי לכנסת בנוגע להליכי חקיקה. טענת המאמר היא שישנה הצדקה לכינונו של תפקיד יועץ משפטי עצמאי לכנסת, כאמצעי מוסדי לחיזוק מעמדה של הכנסת מול , הממשלה; הצדקה זו רק התחזקה מאז כינון התפקיד בחוק בשנת 2000 לנוכח המציאות השלטונית־פרלמנטרית בישראל כיום. המאמר מבסס טענה זו באמצעות ניתוח ההצדקות בעת חקיקת החוק, שהתרכזו רובן ככולן בתפיסה שתפקיד זה יחזק את הכנסת ויתרום לעצמאותה מול הממשלה. המאמר מפתח בהמשך הצדקות נוספות, עכשוויות, שעניינן הפרספקטיבה השונה והנפרדת מהיועץ המשפטי לממשלה שמביא היועץ המשפטי לכנסת, וכן הצדקות המנתחות את המציאות השלטונית־פרלמנטרית הנוכחית, תוך התמקדות בהתפתחויות משמעותיות כגון חולשת הכנסת מול הממשלה, היחלשות מעמד היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף, חוקי ההסדרים, עליית החקיקה הפרטית, התפתחות הביקורת השיפוטית על הליכי חקיקה ועוד. המסקנה שהמאמר מוביל אליה היא, שלנוכח התפתחויות אלו תפקידו של היועץ המשפטי לכנסת הפך לחיוני לצורך חיזוק מעמדה של הכנסת. המאמר אף מדגים את פוטנציאל ההשפעה של מוסד היועץ המשפטי לכנסת על הליכי חקיקה ועל הפרדת הרשויות באמצעות ניתוח מעמיק של שתי דוגמאות להליכי החקיקה: האחת מדגימה את תפקידו של היועץ המשפטי לכנסת בתחום החוקתי הסובסטנטיבי, והאחרת מדגימה את תפקידו בתחום הפרוצדורלי של תקינות הליכי החקיקה. המאמר ממקם את הדיון במוסד היועץ המשפטי לכנסת כחלק מן הדיון האקדמי והציבורי הרחב יותר הנוגע ליועצים משפטיים במגזר הציבורי.