פופוליסטים ימניים הם בני אדם שעוינים את האליטה המשכילה, זו שאנשיה מאיישים את הפקידות של המדינה, את בתי המשפט, את שומרי הסף ואת העיתונות הליברלית. פופוליסטים תופסים את אנשי האליטה הזו כמשבשים את רצון העם כפי שזה נקבע בבחירות הדמוקרטיות. בצירוף "דמוקרטיה ליברלית" פופוליסטים מבקשים לנתק את הדמוקרטיה מהליברליזם, זאת בדרך של חיזוק רכיב ה"דמוקרטיה" על ידי מתן ביטוי לעמדות הרוב כפי שהן מתקבלות בבחירות, והחלשת רכיב ה"ליברליזם" על ידי פגיעה במוסדות ובערכים המחשקים את רצון הרוב, כגון החוקה, בית המשפט החוקתי וזכויות הפרט. בהמשך לשורה של הוגים, ובהם פרידריך ניטשה ומקס שלר, אטען שביסוד עלייתו של הפופוליזם במדינות שונות בעולם בשנים האחרונות עומד רגש הטינה של שכבות נרחבות כלפי בעלי ההשכלה. ביסודו של הרגש הזה עומדים שינויים כלכליים וחברתיים רחבי היקף שהתחוללו במדינות המערב בעשורים האחרונים: מעבר מכלכלה המבוססת על תעשייה לכלכלת שירותים; בתוך כלכלת השירותים, המרכזיות של הכלכלה מבוססת הידע, היינו כלכלת שוק ההון וההייטק. לצד השינויים האלה אומצה במערב (וגם בישראל) בעשורים האחרונים מדיניות כלכלית־חברתית נאו־ליברלית. השינויים הכלכליים והחברתיים, ואימוץ הנאו־ליברליזם, יצרו פערים עצומים בהכנסות בין אנשי האחוזונים העליונים לבין כל השאר, וגם פערים בסגנונות החיים ובצריכה התרבותית של אנשי הקבוצות האלה. אטען שהתרופות נגד הפופוליזם הימני הן קימומה של הסוציאל־דמוקרטיה, שנפגעה קשות על ידי הנאו־ליברליזם; חתירה ליצירת שוויון לא רק בחלוקתם של משאבים פיזיים על ידי המדינה אלא גם בצמצומם של יחסים של היררכיה ודומינציה בחברה האזרחית; ואימוץ נרחב של הפוליטיקה של הזהות.