בית המשפט קבע שהנורמה הבסיסית בישראל, בדומה לזו המוכרת בדמוקרטיות המערביות האחרות, היא הנורמה המתוארת באמצעות התפיסה שלפיה כוחה של הכנסת מוגבל מכוח הוראות חוקי היסוד. עם זאת טרם התגבשה בעניין זה הסכמה רחבה. המחלוקת היא בשני מישורים: פוליטית, יש מי שסבורים שהיה מוטב לקבוע שהנורמה הבסיסית של מדינת ישראל היא דמוקרטיה הליכית (או "פורמלית") שלפיה "הרוב קובע"; משפטית, עולות מן הפסיקה גישות שונות בשאלה, אם חוקי היסוד הם החוקה הכתובה של מדינת ישראל או שמא הם רק "נורמות בעלות מעמד חוקתי". להבחנה הזו חשיבות הן לעניין אופן ההצדקה של ההכרה בקיומן של מגבלות על הכנסת ואכיפת הציות להן בדרך של ביקורת שיפוטית, והן לעניין הסוגיה של גבולות כוחה של הכנסת לקבוע הוראות בחוקי יסוד.

חיבור זה נועד לספק תשתית נורמטיבית לטענה שהנורמה הבסיסית של מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית (או "מהותית"), כלומר לעמדה שסמכויותיהן של רשויות השלטון תחומות מכוח עקרונות יסוד של ליברליזם. חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו ושאר חוקי היסוד מספקים הכשר ציבורי לאכיפת המגבלות על סמכות החקיקה של הכנסת; אך ההכשר הנורמטיבי נובע מן הנורמה הבסיסית האמורה. חוק היסוד מספק את ההכשר הציבורי בעיקר לאור תוכנו, לא משום שהוא חלק מן החוקה הכתובה של ישראל. אחת התוצאות שנובעות מכך היא הצדקה להחלת ביקורת שיפוטית על קביעת הוראות בחוקי יסוד.