אזורים ומחוזות — יחידות ממשל טריטוריאליות שאינן חופפות לרשויות המקומיות מחד גיסא, אך מהוות פיצול של הטריטוריה הלאומית מאידך גיסא — פזורים לכל אורכו ורוחבו של המִנהל הציבורי בישראל כבר היום. אזורים אלה הם בעלי פני יאנוס: הם ממרכזים ומבזרים בעת ובעונה אחת. המבנים האזוריים מצויים בתווך שבין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי, ומובָנים על פי רוב כמאפשרים שיתופי פעולה אזוריים, חלוקת משאבים צודקת יותר, וכן אכיפה יעילה של מדיניות מרכזית. אולם אזורים ומחוזות אינם נתפסים כבעלי השפעה על הפרדת הרשויות או על חיזוק הדמוקרטיה. מאמר זה מבקש לתקן עיוורון זה, ולהפנות זרקור אל הפוטנציאל הדמוקרטי של הרובד האזורי ואל חשיבותו כמחזק את הפרדת הרשויות בישראל. המאמר מראה כי הרובד האזורי יכול למתן את הגירעון הדמוקרטי המאפיין את המִנהל הציבורי בישראל. זאת, באמצעות שילוב במִנהל האזורי של נבחרי ציבור מקבוצות חברתיות שלרוב מתקשים להשתלב במנגנון המדינה המרכזי, פיצול הכוח המדינתי, יצירת שכבת בידוד בין הדרגים הפוליטיים לדרגים המקצועיים, פיקוח אפקטיבי על מדיניות השלטון המרכזי, ויצירת תמהיל ראוי בין אחריותיות דמוקרטית לבין מומחיות בירוקרטית. באופן אידיאלי, לפיכך, לגורמים אזוריים אלה פוטנציאל לתת מענה לחששות המזינים את הגל הפופוליסטי ששוטף דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. אך אל לו לפוטנציאל זה לסנוור את עינינו: הגם שמוסדות אזוריים נושאים בחובם הבטחה לבצר את הדמוקרטיה בישראל ואת הפרדת הרשויות בה, יש בהם גם סכנות שמהן יש להישמר: בזבוז וסרבול בירוקרטי נוסף, פגיעה בכוחם של דרגים נבחרים, חשש לשבי בידי קבוצות מיעוט, ועוד. המאמר דן בסכנות אלה ומראה כי עיצוב מוסדי נכון והסמכה ראויה של מחוזות ואזורים יכולים למתן סכנות אלה ולהפוך את האזורים לגורם בעל משקל בדמוקרטיה הישראלית.