המאמר בוחן את חוסנם של האיזונים והבלמים בישראל במבט רחב הקושר את מידת חוסנם עם אופי המשטר החוקתי בישראל מעת היווסדה, ועם השלכותיו של אופי זה על השינויים העכשוויים המתרחשים בחוקתיות הישראלית. בחלקו הראשון המאמר טוען שישראל היא מראשיתה מדינה בעלת חוקתיות סמי־ליברלית, המבטאת מחויבות נורמטיבית כפולה: לזכויות ליברליות מחד גיסא, ולעקרונות, ערכים ואינטרסים שאינם ליברליים מאידך גיסא. המחויבות לאחרונים מתבטאת בהטלת מגבלות קבועות ורבות משמעות על הראשונות, ובכך שהמחויבות הכפולה היא יסודית ומהווה מרכיב בסיסי של השיטה החוקתית. המאמר מתאר את היבטיה השונים של החוקתיות הסמי־ ליברלית בישראל ואת מערכת הקשרים וההשפעה ההדדית בין החולשה של ההיבטים החוקתיים המוסדיים לחולשה של ההיבטים החוקתיים שעניינם הגנה על זכויות האדם, ומתמקד בפן הדתי והאתנו־לאומי. בחלקו השני המאמר טוען כי החל מהעשור השני של המאה ה־ 21 , וביתר שאת מאמצעו, מתרחש בישראל תהליך של מעבר מחוקתיות סמי־ליברלית לחוקתיות סמכותנית ושבטית, תהליך המצוי עדיין בעיצומו, וכי התשתית החוקתית הסמי־ליברלית והשימוש בפופוליזם ימני מקילים על מעבר זה ומסייעים לרתום אליו את הציבור. טענה נוספת היא כי השימוש בפופוליזם ימני לאורך תקופה זו על ידי מפלגות השלטון נועד לקדם אידאולוגיה סמכותנית ושבטית. אידאולוגיה זו שמה במרכז מימוש מטרות לאומניות ודתיות המוצגות כחיוניות ל"עם היהודי", ובמקביל מקילה על קידום האינטרסים האישיים של השליט. כמסגרת תאורטית להבהרת אופן התפתחותו של התהליך, יעדו האפשרי והאיום שהוא מהווה על מערכת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, המאמר עושה שימוש בתאוריה החוקתית של קרל שמיט, ומתמקד בביקורתו על החוקתיות הליברלית ובתפיסותיו בנוגע למהות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות, עקרון שלטון החוק ומרכזיות ההבחנה בין עמית לאויב.