הלכת אדלשטיין הרעידה את אמות הסיפים של הדמוקרטיה הישראלית. לראשונה בתולדות המדינה התערב בית המשפט העליון בקביעת עיתוי הצבעה בכנסת ויצר מציאות פוליטית בלתי הפיכה. לראשונה התפטר יו"ר של הכנסת במחאה תוך סירוב לקיים צו שיפוטי. כל רשות ראתה את רעותה כפוגעת קשות בעקרונות הליבה של הדמוקרטיה. בית המשפט סבר כי סירוב יו"ר הכנסת לקיים הצבעה על החלפתו כאשר רוב חברי הכנסת דורשים לעשות כן עולה כדי פגיעה קשה במרקם החיים הפרלמנטריים. יו"ר הכנסת דבק בעמדתו שהוא נוהג בממלכתיות ומונע "אלטלנה שנייה" בהתפטרותו. עם מי הדין? מאמר זה מבקש לתרום לשיח במובנים אחדים: ראשית, הוא מציג הוכחה אמפירית לכך ששליטת הממשלה בכנסת נחלשה לאורך שנות קיומה של המדינה בהיבטים רבים, ולכן יש להיזהר מביסוס התערבות שיפוטית ביחסי כנסת־ממשלה על רקע תֵזה הטוענת להיחלשות הכנסת בשנים האחרונות. שנית, המאמר טוען כי הצורך בחיזוק הכנסת על חשבון הממשלה אינו יכול להצדיק את הלכת אדלשטיין. קנוניזציה של ההלכה צריכה להתמקד בדחיפות שראה בית המשפט בהתערבות שתאפשר חילופי שלטון תקינים בישראל. שלישית, המאמר מראה כי החוק, הנוהַג בכנסת, התקדימים המשפטיים ואופייה של השיטה הפרלמנטרית היוו נימוקים בעד עמדת אדלשטיין והצדיקו אי התערבות שיפוטית. רביעית, לטענתי ניתן היה למנוע את התממשות הסכנות של פוליטיזציה של השפיטה ומשפטיזציה של הפוליטיקה לו היה בית המשפט מסתפק בסעד הצהרתי. יתרה מכך, אף על פי שגם בעבר נמנע יו"ר הכנסת מלציית לפסיקת בית המשפט, אז נמנעה התנגשות בין הרשויות כי בית המשפט הסתפק בסעד הצהרתי מטעמים אסטרטגיים. לשיטתי, בית המשפט אינו רשאי ליתן צווי עשה שעה שהוא מתערב בהליכים פנים־פרלמנטריים כי הדבר סותר חזיתית את החסינות המהותית המוקנית לחברי הכנסת.