פרשת ירדור: פסק דינו ״האמיץ״ של השופט חיים כהן ופסק דינו ״הציוני״ של הנשיא אגרנט

בספרה "שמעון אגרנט והמאה הציונית" מקדישה פנינה להב פרק מיוחד ומאלף לפסק דינו של הנשיא אגרנט בפרשת ירדור. ברשימה זו חוזר המחבר לפסק דין מכונן זה. בהסתמכו בין השאר על דברים שכתבה להב בספרה, הוא דן בשתי שאלות: מדוע ראה הנשיא אגרנט לנכון לכנות את פסק דינו של שופט המיעוט חיים כהן פסק דין ״אמיץ״? ומה מנע מן הנשיא אגרנט מלהצטרף לעמדתו של השופט כהן? המחבר מציע הסבר לשאלה הראשונה הטמון בתהליך כתיבת פסקי הדין של השופטים. באשר לשאלה השנייה, המחבר טוען כי נוצר מתח בין מחויבותו הציונית לבין מחויבותו הליברלית של הנשיא אגרנט. לדעת המחבר, על אף מחויבותו הליברלית הכנה והעמוקה, אגרנט הציוני לא היה מסוגל להבין מדוע הערבים שנשארו במדינת ישראל לאחר מלחמת תש״ח לא היו מסוגלים להזדהות עם הגדרת מדינתם כמדינה יהודית. הוא היה מוכן אפוא לשלול מהם כקבוצה את הזכות הדמוקרטית הבסיסית של התמודדות על קול הבוחר. בפרשת ירדור הובילה עמדתו הציונית את הנשיא אגרנט למסקנה בסוגיה הקשה שעמדה לפני בית המשפט. אך אי־הנכונות להבין מדוע אין לדרוש מן הערבים בישראל להזדהות עם החזון הציוני איננה מוגבלת לגישתו של הנשיא אגרנט בהקשר השיפוטי; היא מאפיינת את העמדה הציונית הליברלית.