בעשורים האחרונים מדינת הרווחה הישראלית מסתמכת יותר ויותר על הגלובליזציה של הטיפול, שבמסגרתה עובדות סיעוד זרות הן אשר מספקות את צורכי הטיפול הבסיסיים של החברה הישראלית. דרך הטיפול שהן מספקות, עובדות הסיעוד מקיימות מארג עשיר של קשרים ושל מערכות יחסים עם המשפחות, עם הקהילה ועם החברה הישראלית. ואולם מבחינה משפטית הן אינן נתפסות כחברות הקהילה אשר לרווחתן החברה הישראלית מחויבת. המאמר בא לבחון את הפער שבין המציאות החברתית למציאות המשפטית. המאמר בוחן תחילה, כיצד המשפט הישראלי מתמודד עם בקשות של עובדות סיעוד להישאר בישראל עם פקיעת התוקף של ויזת העבודה שלהן, בין אם לצורך קבלת טיפולים רפואיים ובין אם לצורך השתקעות. המאמר מראה, כי אומנם מתפתחת הכרה בקושי שבמציאות המשפטית, המתעלמת מהחיבור הייחודי של עובדות הסיעוד הזרות לחברה הישראלית; ואולם נדמה כי חסרה מסגרת תיאורטית אלטרנטיבית שתבסס את הייחודיות הטמונה בנסיבותיהן של עובדות הסיעוד הזרות, ועל כן ההסדר המשפטי הנוכחי אינו מצליח לפרוץ את התפיסה המסורתית, שלפיה עובדות סיעוד הן בראש ובראשונה עובדות זרות, שאינן שייכות לחברה הישראלית. לאור זאת בא המשך המאמר להשלים חסר זה ולהציע מסגרת תיאורטית חדשה, המבוססת על הייחודיות של עבודת הטיפול ככזו היוצרת זיקה מסוג אחר בין מי שנותן את הטיפול לבין הקהילה הנהנית ממנו. נקודת המוצא של תיאוריה זו היא הרב-ממדיות של עבודות הטיפול, המדגישה שטיפול הוא אינטרקציה אנושית שמהותה אינה יכולה להתבטא רק באמצעות הכסף שעובר ידיים, ושחלק מרכזי מהטיפול שאנו רוצים לקבל כולל אלמנטים שאינם מסחריים. המאמר גורס, כי לאלמנטים הלא-מסחריים של עבודת הטיפול, כמו אהבה, חמלה ודאגה לצורכיהם של אחרים, תפקיד מרכזי ביצירה ובשימור של הזהות האנושית ושל המרקם החברתי החיוניים לקיומה של מדינת הרווחה. כדי לשמר את האלמנטים הלא-מסחריים של הטיפול ולהימנע ממסחור של רעיון הסולידריות החברתית, המאמר מפתח את הרעיון של הדדיות – בשונה מחליפין – כאמצעי לתמיכה ולשימור המאפיינים הלא-מסחריים של עבודת הטיפול על הציר שבין האישי, המשפחתי והחברתי. הדדיות מאפשרת לזהות ולייחס ערך בפועל – במונחים שאינם מסחריים – למאפיינים אלה של עבודת טיפול. עם זאת טיפול כרוך פעמים רבות ביחסים שאינם הדדיים. לפיכך המאמר טוען, כי על מנת לשמר את המאפיינים הלא-מסחריים בעבודת הטיפול יש ליצור ולחזק מנגנוני הדדיות בקהילה ובחברה כדי לפצות על חוסר ההדדיות המובנה של יחסים טיפוליים במישור הבין-אישי. לבסוף, המאמר מציע "שייכות" והענקת זכויות אזרחיות כמנגנון של הדדיות במישור היחסים החברתיים. חברות בקהילה היא דרך לאזן יחסים טיפוליים שאינם הדדיים באמצעות הקניית כבוד וקול שווים למטפלים המקיימים והמשמרים את זהותנו הבסיסית כחברה אנושית. הפרדיגמה המוצעת מבקשת לקדם צורת חשיבה חדשה על אודות טיפול חוצה גבולות ומשמעותו למרקם הקהילתי והמשפחתי בעידן שלאחר דעיכת מדינת הרווחה.