במשך כעשרה שבועות בשנת 1948 ישב בית המשפט הגבוה לצדק בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושם הוגשה העתירה הראשונה לבג"ץ הישראלי. המאמר הנוכחי מבקש לחשוף לראשונה תמונה מקיפה וכוללת של פעילות בג"ץ בתל אביב, משום העניין הגלום בה כשלעצמה ומשום תרומתה האפשרית לחקר בג"ץ הישראלי בכלל. בין היתר יוּצע במאמר אפיון לפסיקה, שיכונה "אקטיביזם מחנך". הכוונה היא להתערבות שיפוטית בפעולות שלטוניות למן שלביו המוקדמים של ההליך הבג"צי, אשר מכירה בגבולות יכולת הפיקוח של בית המשפט במסגרת שלטון החוק הפורמלי, ואשר בהתאם נענית בהכרה ובציות מצד הרשויות. תרומתו של האקטיביזם המחנך להכוונת פעולתן של רשויות השלטון תיקשר גם למחקר קיים, המייחס אפקט מחנך לבג"ץ בשנים המעצבות. למעלה מכך, המאמר יראה כי בתקופתו הקצרה של בג"ץ בתל אביב הספיק בית המשפט להראות ניצנים של ליברליזם, של שיח ערכי ושל שיח זכויות מהותי. במיוחד תודגש חוות דעת מיעוט שביקשה להחיל ביקורת שיפוטית על חקיקה כבר בקיץ 1948, ולו נשמעה הייתה משנה את פני ההיסטוריה של המשפט החוקתי הישראלי כפי שהיא מוכרת כיום. כל אלו יקובצו כדי תהייה בדבר נכונותה של עובדת אמת מרכזית ויציבה במשפט הישראלי, והיא מיקומו של בג"ץ כערכאה ראשונה ואחרונה בבית המשפט העליון.