בין ג'נוסייד תרבותי להשבת תרבות: מבט השוואתי על המאבק היהודי והפולני לאחר מלחמת העולם השנייה

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם משנת 1948 הכירה, לראשונה במשפט הבינלאומי, בצורך להגן על קבוצות – בזמן מלחמה כבזמן שלום – מפני ניסיונות סיסטמיים לחיסולן. ואולם מנסחי האמנה בחרו לצמצם את האיסור לג'נוסייד פיזי, ולא כללו בתוכו את הג'נוסייד התרבותי, על אף ההמשגה המקורית של רפאל למקין, אשר ראה בג׳נוסייד פשע המכוון להרס הקבוצה וזהותה, והחשיבות שייחס לממד התרבותי של פשע הג'נוסייד. מאמר זה מבקש לספר את הסיפור אשר טרם סופר, על המאבק "מלמטה" שניהלו קבוצות קורבנות – יהודים ופולנים – להכללתו של הג'נוסייד התרבותי במשפט הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה; הם ביקשו לעשות זאת הן באמצעות משפטים פליליים נגד פושעים נאציים בבתי המשפט הלאומיים של קבוצות הקורבנות, והן באמצעות מאבק טרנס-לאומי להשבה של רכוש תרבותי שנבזז בידי המשטר הנאצי, לרבות ספרים, ארכיונים וחפצי אומנות ודת. כדי לחשוף מאבקים אלו ואת האלטרנטיבה שהם מציעים להבנת פשע הג'נוסייד, המאמר מתווה מסגרת השוואתית להתארגנות ולמאבק המוקדם שניהלו קבוצות קורבנות – פולנים ויהודים – אשר ראו בג'נוסייד התרבותי אירוע מרכזי להבנת הפשע החדש ולהתמודדות עם תוצאותיו.

בעוד המשפט הבינלאומי היום רואה במשפט הפלילי את דרך המלך להתמודדות עם פשע הג'נוסייד, המאמר מבקש להפנות זרקור למאבק על השבה תרבותית, אשר הפך להיות המרחב המשפטי וזירת השיח הציבורי שדרכו גובשו תגובת הנגד והמענים המשפטיים לג'נוסייד התרבותי. סיפור ההתארגנות היהודית להשבת אוצרות התרבות היהודית לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם ההתארגנות הפולנית, מלמדים כיצד קוצר ידו של המשפט הפלילי – ולמעשה של המשפט בכלל – הניעו יוזמות ומהלכים קולקטיביים להשבה תרבותית אשר חרגו מגישה של השבת קניין פרטי, ונועדו לתת מענה משפטי על ג'נוסייד תרבותי שבוצע בעמים ובקהילות.

מאמר זה מבקש לחזור אל השלבים הראשונים של המאבק להכרה בפשע הג'נוסייד בכלל ובג׳נוסייד התרבותי בפרט. בניגוד למגמה הרווחת בספרות להתמקד בלמקין ובפועלו, המחברות מבקשות להרחיב את המבט ולהצביע על המאבק שניהלו קבוצות מקרב קורבנות הפשע – יהודים ופולנים – על מנת להביא להכרה בפשע הג'נוסייד במשפט הבינלאומי. מאבק זה, אשר נשכח ברובו, התנהל בכמה זירות. כפי שמתואר בפרק הראשון של המאמר, תחילתו במאבק להצטרף לטריבונל הבינלאומי שהקימו בעלות הברית בנירנברג ולהשפיע עליו על מנת שיעמיד במרכז המשפט את פשע הג'נוסייד ולא את המלחמה התוקפנית, כפי שהעדיפו בעלות הברית. לאחר שכשל עבר המאבק לבתי משפט לאומיים פליליים, בבתי דין מיוחדים שהקימו הפולנים כדי להביא לדין פושעי מלחמה (1948-1946) ובמשפטו של אדולף אייכמן במדינת ישראל בשנת 1961. ואולם המאמץ להכרה בג'נוסייד תרבותי לא הצטמצם למסלול הפלילי. הפרק השני של המאמר – שהוא ליבתו – מיועד לחשוף את הסיפור הלא מוכר של המאבק להשבה תרבותית שהתחולל בשנות הארבעים והחמישים בהובלת אינטלקטואלים מקרב הפולנים והיהודים. באופן מפתיע, בעוד שהמאמצים של קבוצות הקורבנות להשפיע על פרשנותו של פשע הג'נוסייד בטריבונל הבינלאומי בנירנברג נכשלו ברובם, דווקא בניסיונות להשבה תרבותית קולקטיבית במסלול האזרחי נחלו הקורבנות הצלחה, והשפיעו על מדיניות בעלות הברית כך שיינתן מענה על פשע שיטתי של ג'נוסייד תרבותי.

המחברות טוענות, שיש לקרוא את המאבק האזרחי להשבה תרבותית כזירה חשובה לקידום ההכרה בפשע הג'נוסייד התרבותי וליצירת פרקטיקות שונות (תיעודיות, פוליטיות ומשפטיות), אשר נועדו לתרגם את המושג החדש למציאות. המאמר מסתיים במקום שבו נפגשים המאבקים – היהודי והפולני: המקרה של ארכיון "עונג שבת", ארכיון חשאי בהנהגת ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, אשר יצרו הקורבנות היהודיים בגטו ורשה. הארכיון, אשר נקבר באדמה לפני השמדת הגטו, נתגלה בחלקו לאחר המלחמה ונשאר בוורשה, אף שמרבית הניצולים היהודיים עזבו את פולין לאחר המלחמה. גורלו של ארכיון רינגלבלום מעלה את השאלה למי שייך הארכיון – ארכיון שנוצר בידי הקורבנות עצמם כדי לתעד את ההיסטוריה של השמדתם וכמעשה של התנגדות רוחנית לניסיון השמדה פיזי ותרבותי.