לקראת פרדיגמה חדשה: על הזכויות הקבוצתיות של הבדואים במקרקעין בנגב

שאלת זכותם של הבדואים במקרקעין בנגב היא אחת הסוגיות הסבוכות והקשות בצומת של משפט, פוליטיקה וחברה בישראל. זה כמאה שנה שהמערכת השלטונית – מימי הכיבוש הצבאי הבריטי על ארץ ישראל, עבור בתקופת המנדט ועד לאחר הקמת מדינת ישראל – מבקשת להכפיף את אוכלוסיית הארץ המקומית לדיני קניין נוקשים ולמערכת פורמלית של רישום מקרקעין. בעשותה כן פועלת מדינת ישראל – גם בשנים האחרונות ממש – באופן אשר נתלה ברשת סבוכה של דברי חקיקה, של פרשנויות ושל החלטות מדיניות כדי לשלול לחלוטין כל הכרה בזכות אישית של הבדואים במקרקעין בנגב. אל מול מאמצים אלה ניצבים תובעי הבעלות הבדואים בגיבוי אקדמי של כמה מהבולטים במחקר בתחום של משפט, גיאוגרפיה והיסטוריה. ספרם של סנדי קדר, אחמד אמארה ואורן יפתחאל שפורסם בשנת 2018 הוא גולת הכותרת של מחקרם רב-השנים בתחום. הוא מציע פרספקטיבה רחבה ורב-תחומית, המיטיבה לעמוד על כוחה של הדוקטרינה השלטת, ההופכת את כיכר השוק לריקה ואת הנגב – למת. לאור כישלונו של הניסיון האחרון לשנות את הדוקטרינה, מציע מאמר זה פרדיגמה חדשה להכרה בזכויות הבדואים בנגב, המתמקדת לראשונה בזכויות קבוצתיות שנרכשו מכוח שימוש ציבורי משותף רב-שנים בידי קהילות הבדואים בנגב. הצעה זו מבוססת על חשיפת אפיק משפטי להכרה בזכות מסוג מתרוכה בהתאם לחוק הקרקעות העותמאני. המאמר מציג אפיק זה, אשר עד היום טרם נבחן, דן בו וטוען כי יש בו כדי לאפשר הכרה ראויה – הן משפטית והן חברתית – באינטרס הציבורי-קבוצתי של הבדואים במקרקעי הנגב.