מאמר זה עוסק ביחסו המתגבש של המשפט האזרחי בישראל לבני זוג, "גרושים למעשה", שלא התגרשו באופן רשמי. המאמר דן במגמה, המתגבשת בחקיקה, בהוראות מנהליות ובפסיקה, במגוון תחומים, לייחס ל"גירושים למעשה" תוצאות משפטיות־אזרחיות של גירושים משפטיים. בשיח המשפטי הקיים, הן במחקר והן בשדה, מתגבשת תמיכה במהלך זה מתוך עמדה פונקציונלית התומכת במשפט מבוסס מציאות. על פי גישה זו, מדובר במהלך שיש לקדמו ללא קשר לביקורת האזרחית על דיני הגירושים הדתיים, ומבלי לקחת בחשבון את הסיבות לכך שבני זוג שהינם "גרושים למעשה" לא התגרשו באופן משפטי. בניגוד לכך, לשיטתי, הנכונות המסתמנת של המשפט האזרחי לוותר, במגוון רחב של תחומים, על הגירושים ההלכתיים־משפטיים ולהסתפק ב"גירושים למעשה", ניתנת להצדקה רק כאשר נלקחים בחשבון הקשיים שמעוררים דיני הגירושים הדתיים והרצון להציב להם חלופה אזרחית־חילונית. לכן, המאמר מציג עקרונות המבוססים על התאוריה האזרחית המודרנית של דיני הגירושים, ומציע דרכים ליישמם על הסדרתם של "גירושים למעשה" בישראל, תוך התייחסות לנסיבות אי הגירושים של בני הזוג הספציפיים. המאמר מתייחס לגישה זו כלפי הסדרת ה"גירושים למעשה" כגישת התחליף החילוני לגירושים. המאמר מזהיר שיישום גישה פונקציונלית שתתעלם מתפקידם של ה"גירושים למעשה" כתחליף חילוני לגירושים הדתיים, ושתתייחס ל"גירושים למעשה" כגירושים ללא התחשבות בזהות הסרבן ובנסיבות הסרבנות, עלולה לתמרץ סרבנות גט ולפגוע במסורבי הגט. לצד זאת, המאמר נדרש לשיקולים סוציאליים ומוסדיים המכבידים לעיתים על מימוש גישת תחליף הגירושים החילוני בהקשר של "גירושים למעשה". לכן, מוצעות דרכים לאזן בין העקרונות הממוקדים במדיניות הראויה של דיני הגירושים, המגשימים את תפקידם של ה"גירושים למעשה" כתחליף גירושים חילוני, לבין השיקולים המוסדיים והחברתיים. לאור האיזונים הללו מנותחות, ולעיתים אף מבוקרות, המגמות המסתמנות בישראל, ומוצע מודל שיטתי להסדרה האזרחית הראויה של "גירושים למעשה" בישראל.