במפלגות שעורכות פריימריז, עשרות אלפי חברי המפלגה הם אשר בוחרים את מועמדיה לכנסת ולראשות הממשלה. נוכח מיעוט המצביעים היחסי במסגרת הפריימריז, יש בכוחן של קבוצות אזרחים מאורגנות שמתפקדות באופן מתואם לרכוש השפעה ניכרת על תוצאות הפריימריז באותה המפלגה, ולכן גם על מועמדיה ועל נבחריה. קבוצות שונות בחברה הישראלית זיהו את האפשרות הזו, והחלו להתפקד באופן מאורגן למפלגות שעורכות פריימריז על מנת לקדם את האינטרסים המשותפים לחבריהן. תופעה זו תאופיין באופן שיטתי לראשונה במאמר זה ותכונה בשם "התפקדות אסטרטגית". אחד המאפיינים המרכזיים של התופעה הוא שההתפקדות נעשית על מנת לקדם את האינטרסים של חברי הקבוצה, מבלי שיתקיים קשר הכרחי בין עמדותיהם הפוליטיות של המתפקדים לבין עמדותיה של המפלגה, וללא ערובה לכך שהם מתכוונים להצביע עבורה בבחירות הכלליות. מאפיינים מסוימים של התופעה אינם עולים בקנה אחד עם הדין הנוהג. מעבר לכך, התופעה מעלה קשיים לא־מבוטלים מבחינה נורמטיבית בראי התאוריה הדמוקרטית. עולה ממנה, כי שיטת הפריימריז כפי שהיא מוסדרת כיום מאפשרת לקבוצות שחלקן היחסי באוכלוסייה הוא קטן להשיג השפעה לא־פרופורציונלית על נבחרי הציבור. הדבר עומד במתח מול מושכלות יסוד דמוקרטיים. בין היתר, התופעה מקימה חשש לעיוות מערך התמריצים של נבחרי הציבור באופן שעלול לפגוע ביכולתם להביא בחשבון את השיקולים הענייניים העומדים על הפרק במגוון סוגיות וכן את ההעדפות של כלל הבוחרים, ובכללם את אלה של חברי ציבורים גדולים ובלתי־מאורגנים. חשש זה מעמיד בסימן שאלה גם את יכולתן של המפלגות למלא אחר אחד מתפקידיהן הבסיסיים ביותר — ייצוג האינטרסים של כלל בוחריהן במוסדות הנבחרים. חששות אלו מצדיקים חשיבה מחדש על אופן האסדרה הנוכחי של שיטת הפריימריז.