מהי עמדתו של המשפט הישראלי בנוגע להפרדה בין המינים במרחבים ציבוריים? המאמר מציג את הדין בסוגיה זו, ומבאר אותו תוך מיקומו ועיגונו בעקרונות שיטת המשפט בישראל. לצד הנורמות החוקתיות והחקיקתיות מהמשפט הציבורי והפרטי, מנותחים פסקי הדין של בג״ץ שעסקו בהרחבה בחוקיות ההפרדה בין המינים – פסק הדין בעניין שעות פתיחת הבריכה בקריית ארבע (עניין שוקרון) ופסק הדין בעניין ההפרדה באקדמיה (עניין תירוש). המאמר מניח תשתית מושגית להבנת הסוגיה, ומציע להבחין בין מקרים של מניעה מוחלטת של השתתפות נשים, הפרדה אסימטרית בין המינים המעניקה תנאים נחותים לנשים והפרדה בתנאים סימטריים. הבחנה זו מאפשרת לזהות כי החקיקה והפסיקה הישראלית קבעו שכל שלושת סוגי המקרים פוגעים בשוויון, אם כי בנוגע לשתי התופעות הראשונות הפגיעה זוהתה בצורה נחרצת יותר, ובהתאם גם הסעדים שניתנו בגינה. הבחנה זו גם מציידת אותנו בכלי חדש וחשוב לכל הערכה נורמטיבית של הפרדה בין המינים. כיוון שמקרים רבים של מניעת השתתפות או של הפרדה שאיננה סימטרית נדונים בשוגג כאילו מדובר בשאלה של הפרדה בתנאים סימטריים, כל בחינה נורמטיבית של הפרדה צריכה להתחיל בבדיקה אם אכן מדובר למעשה בהפרדה בתנאים סימטריים.

המאמר עוסק בתחילתו בשאלות מקדמיות נוספות, ובהן השאלות מדוע התאוריות של רב-תרבותיות אינן רלוונטיות לשאלת ההפרדה במרחב הציבורי בישראל ומהו ההבדל בין הפרדה בין המינים באוטובוס או בלימודים אקדמיים לבין ההפרדה במלתחות ובשירותים ציבוריים. מסגרת אנליטית זו משרתת את סקירת הפסיקה על הפרדה בין המינים. בהמשך המאמר מתוארים הטעמים לחשדנותו של המשפט הישראלי במסגרות המפרידות בין גברים לנשים ובמשמעותם של התנאים המהותיים ושל החסמים הפרוצדורליים שישנם בדין הישראלי כתנאים לאישורה. כמו כן נדונות צורות הפגיעה של הפרדה בין המינים – הן בבני ובבנות קהילות דתיות שבהן נהוגה הפרדה והן בפרטים מחוץ לקהילות אלה. המאמר דן בהבדלים שבין מסגרות לגברים בלבד למסגרות לנשים בלבד, וכן במעמד הנורמטיבי שראוי להעניק לטיעונים בדבר שיקולי יעילות, טיעונים נפוצים בדיונים על חוקיותה של הפרדה בין המינים. בסיומו המאמר ממפה שאלות אשר נותרו פתוחות ואשר סביר שיעלו על סדר היום הציבורי והמשפטי בישראל בעתיד הנראה לעין.