מערכת המשפט הפלילי אינה בוחנת באופן מלא אם התגבש התנאי האפיסטמי לאחריותו המוסרית של עובר החוק, ובפרט אם עובר החוק ידע מהו הסטטוס המוסרי של המעשה שביצע והאמין, למשל, שמעשהו מוצדק מוסרית באופן מכריע על אף שיש טעמים מוסריים נגד ביצועו. היא אינה עושה זאת על אף שהמשפט הפלילי מטיל על עוברי החוק אחריות מוסרית לצד האחריות הפלילית, באמצעות פרקטיקות שונות שבצידן גינוי מוסרי. המודעות ויתר רכיבי היסוד הנפשי שעבירות פליליות רבות מבוססות עליהם מתייחסים אך להיבטים הפליליים של המעשה, ולא לשאלות הנוגעות למוסריותו. 

פילוסופים של המשפט הפלילי גורסים כי ככל שאדם לא האמין שיש טעם מוסרי מכריע נגד ביצוע המעשה, אין הוא אחראי מוסרית לביצועו. פילוסופים שונים של המוסר לעומת זאת סבורים, כי לא די בהאמנה סובייקטיבית שגויה של המבצע שהמעשה שביצע אינו פסול מוסרית באופן מכריע כדי שהוא לא יהיה אחראי מוסרית לביצועו. לשיטתם, על האמנתו זו להיות מוצדקת אפיסטמית, כלומר מבוססת על ראיות אובייקטיביות, המעוגנות במציאות. מאמר זה מציע לבחון בדרך אחרת את השאלה אם התגבש התנאי האפיסטמי לאחריותו המוסרית של עובר החוק, או כפי שהמאמר מתייחס לכך אם התגבשה בקרב עובר החוק – אחריות אפיסטמית. המאמר טוען שככל שאדם רגיש לראיות הנוגעות להאמנותיו באשר למוסריות מעשהו, ומבצע פרוצדורה מסוימת של בירור בנוגע להאמנותיו נוכח ראיות אלו, ככל שהוא אינו מתרשל אפיסטמית הוא לא יהיה אחראי מהבחינה המוסרית – פלילית לביצוע המעשה מתוך אי ידיעה מוסרית אף אם האמנותיו - הרלוונטיות נמצאו שגויות בתום הבירור. המאמר מציע מתווה מעשי אשר באמצעותו מערכת המשפט תוכל לבחון אם נאשם התרשל מהבחינה האפיסטמית בהתייחס להאמנותיו באשר למוסריות מעשהו. מתווה זה נשען על ההנחה שככל שלנאשם הייתה נגישות לראיות הרלוונטיות להאמנותיו באשר למוסריות מעשהו, חזקה עליו שהוא היה יכול לערוך בירור בקרב האמנותיו אל מול הראיות האמורות.