עיזבון יכול שינוהל לפי דיני חדלות פירעון בשני מצבים: כאשר נפטר חייב הנמצא בהליך חדלות פירעון וכאשר לאחר פטירת אדם מתברר שעזבונו חדל פירעון. במצב הראשון חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, מורה כי הליכי חדלות הפירעון שהחלו – יימשכו. במצב השני החוק מאפשר להגיש בקשה לניהול העיזבון בהתאם להוראות החוק; בעניין זה חוק הירושה קובע שככלל, אם מתברר שהעיזבון לא יוכל לפרוע את חובותיו, מנהל העיזבון חייב להגיש בקשה לניהולו בחדלות פירעון. הגם שבמבט ראשון נראה הגיוני שהליך חדלות הפירעון של חייב שהחל טרם מותו ימשיך להתנהל, או שעיזבון חדל פירעון ינוהל בהליך חדלות פירעון, מצב זה מעורר קשיים לא מבוטלים.

המאמר מצביע על כך שפטירת החייב יכולה לשנות מקצה לקצה את ההצדקה שעמדה לקיום הליך חדלות פירעון, הן מפני שעם פטירתו ייתכן שעזבונו אינו חדל פירעון והן מפני שהתכליות הבסיסיות של ההליך אינן בהכרח רלוונטיות, בפרט במקרים שההליך נפתח לבקשת החייב בניגוד לדעת נושיו. עוד מראה המאמר שמתן הפטר בהליכי חדלות פירעון – בין שנפתחו עובר לפטירת החייב ובין שלאחריה – מבוסס על תכליות ועל הצדקות שונות, אולם הן נמוגות בעת פטירת החייב. כך למשל, לאחר פטירת החייב לא תמיד יש מקום לבוא חשבון עם הנושים אשר העניקו לו אשראי שהוא לא יכול היה להחזירו מראש, כבר לא תצמח תועלת חברתית מהתנהלותו של החייב, ואין מקום לקדם עוד את המטרות החברתיות שההליך היה יכול לקדם בעת שהחייב היה בחיים. המאמר מראה אפוא שבין אם ההליך נפתח לפני מותו של החייב ובין אם לאחריו – יש לשקול היטב אם להורות על החלת דיני חדלות פירעון על העיזבון.