פלח מרכזי ממקרי ההטרדה המינית מתרחשים על רקע של יחסי סמכות במסגרת היררכית, כמו למשל היחסים שבין ממונֶה או ממונָה במקום העבודה לעובד או עובדת הכפופים לו או לה, ובין מורה או מרצה לתלמיד. התאוריה המשפטית הקיימת, ובכלל זה תורת המשפט של החוק למניעת הטרדה מינית, אינם מבחינים בין הטרדה היררכית להטרדה שאינה היררכית בכל הנוגע לסוג הפגיעה הטמון בהן וההצדקה לאיסורן בחוק. הטרדה מינית היררכית – כמו זו שאינה היררכית – נתפסת בעיקרה כיחס מיני כפוי, אף שהוא מצוי (כך על פי הטענה) בקצה התחתון של קשת הפגיעות המיניות בהשוואה לעבירות מין חמורות כמו אונס. ההקשר ההיררכי נתפס לכל היותר כנסיבה המשליכה על יסוד ההסכמה בהוכחת הטרדה, אך היא אינה משנה את מהותה. מאמר זה מציע תאוריה משפטית חדשה להמשגת הטרדה מינית במסגרת של יחסי סמכות, המבוססת על תאוריה פוליטית נאו-רפובליקנית ועל הערך של חופש משליטה (freedom from domination). על פי הניתוח המוצע אין לראות בהטרדה במסגרת של יחסי סמכות מקרה קל של כפייה מינית, אלא יש להבינה במונחיה שלה – כעוולה שעניינה שליטה פסולה. עוולה זו מתבטאת במחוות שתלטניות מצד הדמות הסמכותית, כגון דרישה למין בתמורה לפעולה או להימנעות מפעולה מכוח התפקיד, ואף הפעלת טכניקות עדינות יותר – אך פסולות – של לחץ. בניגוד לתפיסה של כפייה מינית, המבוססת על הערך הליברלי של אוטונומיה כחירות שלילית, התפיסה המוצעת כאן אינה מתמקדת בשאלת ההסכמה של הצדדים להתייחסות או למגע מיני, אלא רואה את מוקד העוולה ביחס שתלטני המגביר אצל כפופים תחושות של נחיתות ושל הכנעה, תוך הסגת סמכות מקצועית-ארגונית למודל טרום-מודרני של סמכות עריצה. המאמר דן בהשלכותיו של הניתוח התאורטי על שתי בעיות בדין הקיים הנוגעות להטרדה מינית היררכית: פולמוס בין בית הדין הארצי לעבודה לבית המשפט העליון לעניין סמכות השיפוט בתביעות הטרדה המערבות מגע מיני מלא ביחסי מרות; ומיקומה, דירוגה, והצדקתה של העבירה של בעילה תוך ניצול מרות בעבודה בחוק העונשין ("בעילה אסורה בהסכמה"). יישומו של הטיעון התאורטי בהקשרים אלה מוביל למסקנה, כי בניגוד לטענתה של אורית קמיר – אין לבטל את העבירה של בעילה אסורה בהסכמה ואף אין להטמיעה במסגרת עבירת האונס, אלא מקומה בחוק למניעת הטרדה מינית כחלק מאיסור כולל על הטרדה מינית במסגרת של יחסי סמכות.