המחקר עוסק בפער העצום שבין המחקר המדעי העשיר על תופעת הודאות השווא לבין גישת בתי המשפט בישראל לניתוח מהימנות של הודאות. בעוד הפסיקה מניחה כי אדם לא יודה במעשה שלא ביצע, מחקרים רבים מראים כי בתנאים מסוימים הסיכוי שחשודים חפים מפשע יודו גבוה. במאמר נסקרות שלוש גישות מחקריות המסייעות להעריך את גודל החשש שחף מפשע שנחקר במשטרה ימסור הודאה. לפי המחקרים, הסיכון להודאות שווא גדל באופן ניכר בנסיבות כמו חקירות ממושכות, בידוד הנחקר, שימוש בשקרים ומניפולציות ויצירת תחושה שיש ראיות חזקות נגד החשוד. בהמשך הדברים נבחנת בתופעת הודאות השווא בישראל. בישראל הסיכון להודאות שווא גדול יותר מאשר במדינות מערביות אחרות, בשל מקבץ מאפיינים הייחודיים לחקירת עבירות בישראל, ביניהם שיטת החקירה הלעומתית, היעדר זכות לנוכחות בחקירה, האפשרות לקיים חקירות של עצורים בתנאים אלו במשך ימים רבים, שימוש נרחב במדובבים והיתר להטעות חשודים בחקירה. בניגוד לטענה שמערכת המשפט הישראלית מקצועית יותר באבחון הודאות שווא, במאמר נסקרים מקרים של הודאות שווא בישראל שהובילו להגשת כתב אישום, ושרק בזכות מידע חדש, שהגיע לאחר ההודאה, התבררו כהודאות שווא. לסיום מוצגות המלצות הנשענות על הידע המדעי והניסיון במדינות אחרות לצמצום החשש מהרשעות הנשענות על הודאות שווא.