ההסכמים הבילטרליים של ישראל עם מדינות המוצא של מהגרי עבודה: במה הם עוסקים, ממה הם מתעלמים ומה הסיבות לכך

בשנים האחרונות חתמה ישראל על הסכמי עבודה בילטרליים עם שורה של מדינות שמהגרי עבודה מגיעים מהן לישראל. במאמר זה נטען שלצד היות המקרה הישראלי חלק ממגמה רחבה יותר של רגולציה בילטרלית של יחסי עבודה, הוא גם מיוחד במינו. המאמר בוחן את מגוון הסוגיות שהסכמי עבודה בילטרליים עשויים להסדיר, ועל רקע מגוון זה מבקש להבין מה גרם לישראל להתמקד, במסגרת ההסכמים שעליהם חתמה, דווקא בנושא האסדרה וההגבלה של עמלות התיווך שהעובדים נהגו לשלם במסגרת הגעתם למדינה, ולהקדיש מעט מאוד תשומת לב להגנה על העובדים במהלך שהותם בישראל ובזמן חזרתם למדינותיהם. המאמר מציע שלוש תזות להסברת הפער הזה: תזת האכפתיות (הקשיים הייחודיים שעמלות התיווך הציבו בפני מהגרי העבודה בדרכם לישראל עוררו את דאגתם של הפקידים ומקבלי ההחלטות הישראלים); תזת הלחצים (גופים דוגמת משרד החוץ האמריקאי ובית המשפט הגבוה לצדק בישראל אילצו את הממשלה להתייחס לסוגיית עמלות התיווך); ותזת הפיקוח והשליטה (הממשלה נוכחה לדעת שעמלות תיווך מופרזות הגבילו את כוחה לקבוע ולהוציא אל הפועל מדיניות הגירה ובקרה על הגבולות, ולכן פעלה לבטלן). בהתבסס על שלוש התזות הללו, המאמר בוחן מה עשוי לעודד את ישראל להרחיב הסכמי עבודה בילטרליים עתידיים כך שיגנו על מהגרי העבודה למשך מחזור ההגירה בשלמותו.