תיקון הפליה בפסיקת פיצויים עבור אובדן כושר השתכרות

הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות הוא רכיב מרכזי בפסיקת הפיצויים בגין נזקי גוף. הפיצוי עבור ראש נזק זה נקבע לפי ההפרש בין השתכרותו הצפויה של הניזוק אלמלא התאונה לבין שכרו הצפוי במומו. מאמר זה חושף שמודל הפיצוי הנוהג עבור בגירים, המבוסס בעיקרו על שכרו של הניזוק ערב התאונה, נגוע בשני כשלים הנגזרים מקיומה של הפליה בשכר בשוק העבודה. הכשל הראשון הוא ההתעלמות מהסיכוי שאלמלא התאונה שכרו של הניזוק היה עולה כתוצאה מצמצום ההפליה בעתיד. מודל הפיצוי שמתעלם מאפשרות זו מביא לכך שהפיצוי שנפסק לניזוקים אשר סבלו מהפליה בשוק העבודה הוא נמוך מההפחתה האמיתית בשכרם בעקבות התאונה, ומשכך חותר תחת תפקידם של דיני הנזיקין הן בהכוונת התנהגות והן בהשבת המצב לקדמותו. הכשל השני נוגע לכך שהפליה בשוק העבודה מביאה לעיתים לכך ששכרו של הניזוק נמוך מהערך החברתי של עבודתו. במצב דברים זה, הפיצוי הנפסק לניזוק המופלה, המבוסס על השתכרותו בשוק שבו קיימת הפליה בשכר, נמוך מהנזק החברתי שנגרם כתוצאה מהפגיעה בו, ומשכך חותר תחת תפקידם של דיני הפיצויים בהכוונת התנהגות. במאמר זה אנו מציעים פתרון לכל אחד משני העיוותים בדין הנוהג, המתאים את משטר הפיצויים בגין אובדן כושר ההשתכרות למציאות שבה קיימת הפליה בשכר. על פי הפתרון הראשון, על הפיצוי הנפסק לניזוק בגין אובדן כושר השתכרות לשקלל את הסיכוי שההפליה בשוק העבודה תפחת בעתיד. על פי הפתרון השני, יש לשפות את הניזוק לפי השכר שהיה משתכר לו היה חבר בקבוצת הרוב. זאת, לא מנימוקים חוקתיים של שוויון, אלא משום ששכר קבוצת הרוב מהווה אומדן מדויק יותר לערך החברתי האמיתי של תפוקת עבודתו של הניזוק.