בשני העשורים האחרונים מאז פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אדם טבע ודין חל שינוי ניכר בהתייחסותו של המשפט החוקתי בעולם להגנה על הסביבה. בתהליך הדרגתי שצבר תאוצה לאחר הסכם פריז (משנת 2015) הפכו המשפט החוקתי ודיני זכויות האדם למרכזיים בדיון על אודות הסביבה. במסגרת תהליך זה הזכות לסביבה ראויה אינה עוד זכות שעניינה "איכות" חיים, אלא הזכות לחיים, לבריאות ולשלמות הגוף; לא עוד זכות פריפריאלית כי אם זכות ליבה, שההגנה עליה מתחייבת לנוכח מצב חירום אקלימי שהוכר במקומות שונים בעולם. נכונותם של מנסחי חוקות, של מחוקקים ושל שופטים לפרוס את יריעת ההגנה החוקתית מעל נזקים סביבתיים חמורים בשל פגיעתם בליבת זכויות האדם לא התגבשה בחלל ריק. המהלך הראשון של מאמר זה הוא מהלך תיאורי-ביקורתי. המחברות מתארות את הנסיבות שהניבו את התמורות הללו במשפט החוקתי ההשוואתי, אך גם מבקרות אותן. הן מציעות מסגרת מושגית חלופית להמשגה הרווחת של תהליכים אלו כ"מפנה הזכויות" וטוענות למהלך רחב יותר, שהן מכנות "המפנה החוקתי". המהלך השני של המחברות מציג את ההצדקות הנורמטיביות למסגרת חוקתית רחבה יותר ממפנה הזכויות, והיא כוללת שלושה אדנים. במסגרת האדן הראשון המחברות מבקרות את ההתמקדות של הפסיקה בפגיעה בזכויות בסיסיות (כמו הזכות לחיים) או בזכויות ילדים, וטוענות ליתרונות של כבוד האדם כבסיס הנורמטיבי לדיון החוקתי בנוגע למשבר האקלים. עם זאת, המחברות טוענות כי משבר האקלים מחייב חשיבה מחודשת וצנועה יותר בנוגע לערך של כבוד האדם, תפיסה המכירה בכוחו ההרסני של האדם כלפי הטבע וגם בכוחו המוגבל לשנותו, לתקנו ולהשיב את המצב לקדמותו. 

במסגרת האדן השני, המחברות ממשיגות את הפגיעה הנורמטיבית של משבר האקלים כהפרה של חובות חוקתיות, ובראשן חובת הנאמנות המונחת לפתחן של רשויות השלטון. האדן השלישי מתמקד במישור החוקתי-מוסדי. לטענת המחברות, משבר האקלים מחריף את כשלי הייצוג המוכרים של משטרים דמוקרטיים – כשל עריצות הרוב וכשל עריצות המיעוט, וגם מעמיק כשל שטרם זכה לעיון מעמיק בספרות החוקתית – כשל עריצות ההווה. לבסוף, לאחר תיאור המפנה החוקתי וההצדקות האפשריות להחלתו, המחברות מצביעות על חולשותיו.