מאמר זה בוחן מנקודת מבט משפטית, ביואתית וסוציולוגית את ניהול השלב האחרון בחייהם של דיירי הדיור המוגן הפרטי בישראל. מבחינה משפטית, החיים בבתי הדיור המוגן מוסדרים בחוק הדיור המוגן, התשע"ב-2012, העוסק בין היתר במערכת היחסים שבין הנהלת הבית לדייריו. הניתוח במאמר מתמקד באופן שבו שלושה עקרונות באים לידי ביטוי בדיור המוגן: עצמאות הדיירים (אוטונומיה), קידום האינטרסים והרצונות המשותפים של הדיירים (סולידריות) והסמכות של הנהלות הדיור המוגן לקבלת החלטות בנוגע לחיי הדיירים (פטרנליזם). בתי הדיור המוגן מבקשים לשווק את עצמם כמודל לדרך שבה ראוי ונכון לחיות בשלב האחרון של החיים. 

אולם, בהיבטים הבריאותיים, בשלב סוף החיים קיים מתח בין התפיסה השיווקית הזו לבין חייהם של הדיירים בפועל, בין היתר בכל הקשור לאוטונומיה ולסולידריות שלהם. בנוסף, חוק הדיור המוגן מעניק סמכות להנהלה ולצוות המקצועי להיות שותפים בהליכי קבלת החלטות בשלב סוף החיים, ובמצבים מסוימים אף להיות בעלי זכות המילה האחרונה. סמכות שכזו הינה ייחודית מן הבחינה המשפטית, הביואתית והסוציולוגית, שכן היא אינה קיימת בהקשרים חברתיים אחרים כאשר האדם מטופל בביתו או במרכז רפואי. 

מכאן, מאמר זה מבקש לטעון כי חוק הדיור המוגן מבטא מדיניות של אוטונומיה מוגבלת ושל סולידריות חלשה, אשר אינם הולמים באופן מלא את המדיניות הליברלית יחסית העולה מחקיקת הבריאות בישראל. ייחודיות זו, המתבטאת בקיומו של גורם נוסף בהליך קבלת ההחלטות הרפואיות (הנהלת בית הדיור), לא נחקרה עד כה, ומכאן שמאמר זה הינו ראשון מסוגו בספרות העוסקת בדיור המוגן. הטענות הראשוניות המוצגות במאמר אינן מבוססות על מחקר אמפירי, אלא על סקירת מחקרים קודמים ועל הנחות המגובות בדוגמאות ספורות. המאמר הנוכחי מהווה אפוא בסיס להמשך מחקר אמפירי בנושא.